You are currently browsing the category archive for the ‘הגיגים’ category.
לפעמים אני מרגיש שירושלים היא ממש ארץ בפני עצמה אשר חלים עליה חוקים שונים לאוכלוסיה שונה.
קחו לדוגמא חוויה שעברתי לפני כשבועיים כשנסעתי עם אשתי לבקר דוד במצב קריטי בטיפול נמרץ בבית-חולים שערי צדק.
זו היתה שבת (מעניין איך שהכל קורה בשבת…), ובדרך לירושלים כבר הצלחנו לגלות שיש לנו פאנצ'ר בגלגל, ההרפתקה של החלפת גלגל בכביש מהיר בטמפרטורות של 35 מעלות כבר בישרה שזה לא הולך להיות יום רגיל…
אני אדם שאוהב את השבת, אני נשבע לכם, אוהב את השקט, לשבות קצת מכל מעשיי (או לפחות רובם) ולהנות מהמנוחה.
המסורת היהודית מושרשת בי עמוק למרות שאני לא ממש שומר אותה, אבל כשאני נתקל ב דברים המעצבנים של השבת ה"ממלכתית" אני מאבד את שוויון הנפש ומתחיל לחבל באותם שורשים מסורתיים.
אז מגיעים ל"שערי-צדק" והדבר הראשון שאנו רואים הוא שלא נותנים לך להיכנס לחנייה של בית-החולים למרות שמולנו עומדים כ- 150 חניות ריקות. אומרים לנו שזה ל"צוות חרום" אבל ברור כשמש שזה רק תרוץ להימנע מהסוגיה של לקחת כסף בשבת.
שבת קודש בעינה עומדת אבל שכולם ילכו ויחפשו לחנות על מדרכות, באדום-לבן, על הר, רחוק, מה זה משנה, זה לא הבעיה שלהם, בית החולים "שומר שבת".
וכשכבר מגיעים וצריכים להגיע לקומה 10 יש עוד הפתעה, קוראים לה "מעלית שבת".
מעלית שבת היא עוד רעיון "מבריק" מהסדרה שעושה הכל על מנת שאף יהודי לא יפעיל חשמל.
עומדים דקות ארוכות מול המעלית ומחכים שהיא תרד בכל קומה וקומה, ואז תעלה כל קומה וקומה.
השבת נשמרת, והאנשים? שיתאמצו קצת, מה כבר קרה?
וכשאנו באים רעבים ורוצים לקנות משהו לאכול, כמובן הכל סגור, נעול, מה זה משנה שהאנשים יביאו מהבית.
ולהביא מתנה לביקור החולים? הצחקתם אותי, למה לא חשבת על זה לפני-כן, פה אנו שומרים שבת!
השבת שומרת עלינו, כמו שאמר אחד העם, אבל לא זו הכוונה בעיני.
מצידי אני "שם" עד שרוח השבת טובעת בים של מניפולציות הלכתיות…ואז אני כבר לא שם.
זה בדיוק זה שמרחיק כל-כך הרבה יהודים מלבוא ולהתקרב לערכי השבת והמסורת בכלל.
מי אוהב את השבת? אני ועוד הרבה כמוני.
בשבת האחרונה חגגנו את יום הולדתה ה- 18 של ילדתי הבכורה.
בשבת בבוקר, כאשר העולם ריק מפקקים וחשים קצת קרוב יותר לטבע וקצת יותר רגועים, נסענו צפונה לקבוץ שבו בתי גרה, כחניכה טרייה במכינה הקדם- צבאית למנהיגות, שזו מעין מסגרת של "שנת שרות" עם למידה "לשמה" לפני השרות הצבאי.
למרות שעברו רק כ-5 שבועות מתחילת התוכנית, ומהיום שביתי כבר "העתיקה מגורים", כשהפעם פגשתי בביתי מייד הרגשת שפגשתי לפתע פתאום במישהי קצת אחרת.
הרהורי הובילו אותי לתחושת ה déjà vu, אבל הפעם לא אני שהייתי "שם" אלא שבתי כאילו "התחברה להיסטוריה שלי", ולמה הכוונה?
יש לי בת נפלאה, ילדה אמינה, חכמה, אחראית.
ובכל זאת, מאז הגעתה לחטיבת הביניים ובכל שנות התיכון, יותר ויותר התקשתי ממש להתחבר לעולמה.
לא מצאתי את עצמי בעולם שהיא כל-כך "דחפה" קדימה: יציאות ליליות בסופי שבוע שמהן חוזרים ב5:00 בבוקר וישנים עד 15:00 בצהריים למחרת; הישיבה מול הפייסבוק האין-סופי; הבקשות החוזרות ונשנות לקנות עוד משהו ועוד משהו; הדרישה לקבל את האוטו וכל פעם למקום עוד יותר רחוק… היה נדמה לי שרוב הזמן כשאני רואה את בתי "מולי" היא בו בעת מול אחד מ 3 מסכים אפשריים: הטלוויזיה, המחשב או המראה.
כמובן, אני מגזים קצת אך זו היתה תחושתי לתקופה ארוכה.
חשבתי לעצמי, "מה כבר יכול לעניין אותה אצל אביה שעולמו כל-כך רחוק מהדברים האלה?".
אחרי הכל אנו כבר נמצאים בצד השני של גיל ה 50, מעניין אותנו פילוסופיה בודהיסטית, טיולי טבע, יוגה, הליכות בוקר השכם- נראה לי שזה נשמע לה "מה זה משעמם…" ולא רלוונטי לחלוטין.
אך בשנה האחרונה כבר התחילו להתרקם נקודות חיבור סביב אירועים מעצבים:
נסיעתה לפולין (כאשר גם הסבא שלה- אבי- ניצול שואה), ולהבדיל, נסיעת כיף ל"בורגס" שבה חלתה במשך רוב הבילוי; תפקידה כבמאית הצגה נפלאה במגמת תיאטרון, ולצערנו הרב, התמודדות עם מוות כואב של חברה שנהרגה בתאונת דרכים איומה.
והנה, בשבת שעברה, אנו מגיעים למבואה של המגורים של חניכי המכינה ואני רואה את ביתי המחייכת יוצאת לקראתנו- יחפה, שיער פזור, חיוך גדול על פניה. והמגורים? אם היינו רואים אותם בעיר היינו מכנים אותם "סלאמס" אבל פה הם בסדר גמור, אולי "מגורי מתנדבים" מתקופה אחרת .
אין ספק שיש ערימה של חברה על הדשא ואני מזמזם בראשי את "ההיאחזות הנח"ל בסיני, המון דברים יפים ראו עיני…". הייתכן? איפה המסכים השונים? לחיות 3 בנות בחדר? שרותים בחוץ לחדר לכולם בקומה? איפה הפייסבוק, איפה? "בהיאחזות הנח"ל בסיני לא האמנתי לעיני…".
ואז לאחר החיבוקים והנשיקות, כוס התה וחתיכת העוגה במועדון ("אצלנו במרכז" ה"מועדון" הזה בוודאי היה נחשב צריף לעובדים הזרים העובדים את אדמתנו), התחילו המילים לצאת, וחוש השמיעה שלי נכנס לפעולה.
בשטף המילים הרבות שיצאו מפי ביתי היתה מנגינה חדשה ומפתיעה:
מילים כמו "מרתק" בתיאור שלה על הרצאה שקבלו בתחום הפילוסופיה היהודית; שמתי לב שהמילה "ערכים" נשמעה בצורה לא פרופורציונאלית בהרבה למה שהיה נדמה לי מהעבר; כשדברתי על קואצ'ינג, על מאסרטמיינד על הודו ועל סין וגם על יפן (משום מה לא דברנו יותר מדי על ארץ הולדתי, ארה"ב), היה נדמה לי ש"חלון ההקשבה" התרחב קמעה, לפחות בוודאות לא שמעתי הפעם את הביטוי המעצבן, "אתה חופר, אבא".
והיו עוד מילים וביטויים של ביתי שהציתו את סקרנותי: "ניהול עצמי", "לקיחת אחריות", "תכנון", התנדבות בקהילה עם נוער אתיופי עולים ורעיון ליזום חוג תיאטרון לנוער בסיכון.
ואני, האבא, בצד השני של 50 , מתקשה להסתיר את התרגשותי, פן זה יברח לחלל האויר.
הייתכן שזו באמת בתי היקרה ואלו באמת דבריה או שמא אני מהרהר מתוך מה שהיה או לא היה בהיסטוריה הפרטית שלי?
לקראת ערב אנו ההורים עושים את דרכנו חזרה למרכז הארץ, הפעם מלווים במכוניות רבות, פקקים מוכרים, ותחושה שהטבע "מאחורינו".
אך ליבי שר: "כל השרות והדליות והרינות…", והפרצוף המתוק והמחויך של ביתי נמצא מולי ובתוכי.
נדמה שההיסטוריה היפה כבר היתה קצת יותר של שנינו.
אני זוכר את התקופה שהנהלות בארגונים, בתי- ספר ובבתי-עסק- אפילו חברות סטארט-אפ- היו מציעות לעובדים איזושהי סדנא ב"יצירתיות", כחלופה אחת בסל הצ'ופרים, כגון טיולי ג'יפים, מסאז'ים, ארוחת-ערב לעובדים ובני הזוג, וכדומה.
הקונספט הזה passé מזמן כי בעולם העסקים של היום אחת המילים הנשמעות יותר יותר ליד המילה "הצלחה" היא "יצירתיות", כערוץ מהותי ו "כדאי" לחדשנות ותחרותיות בשוק.
בסקר בין 1500 מנכ"לים שארגנה חברת IBM, נבחרה היצירתיות כתחום החשוב ביותר למנהיגות בעתיד. מדינות סביב העולם מדגישות את הצורך בפיתוח יצירתיות בחיפוש, פיתוח ויישום פתרונות בכמעט כל תחום בחיינו.
ועם כל זה, עדיין לא ברור לאף אחד מה בדיוק נחשב "יצירתי", איך ואצל מי היצירתיות נוצרת ומהן המרכיבים של אותה יצירתיות.
מה שמוסכם ברובו הוא שחשיבה יצירתית מובילה למסקנה שאף פעם "אין תשובה אחת נכונה" ועל מנת לפתח דרכים, פתרונות ומוצרים יצירתיים נדרשים שני סוגים שונים של חשיבה: divergent thinking, יצירת רעיונות רבים ושונים, ו convergent thinking, חיבור בין ין רעיונות בדרך יישומית ומחויבת.
מי הוא "אדם יצירתי"?
יצא לי להכיר אנשים יצירתיים רבים, ורובם הם רחוקים מאוד מהדימוי של ה"איש היצירתי" המשורר, המוזיקאי או האמן המיוסר.
קבלנו חינוך שבנה מיתוס לגבי מה נחשב יצירתי, ואם לא חשת שאתה עתיד להיות איינשטיין (אלברט או אריק, לצורך הענין) , מאדאם קיורי, ביל גייטס, שייקספיר או ביאליק, לא נתת יותר מדי מחשבה לטפח את היצירתיות שבך.
אך, לדעתי (ולא רק דעתי), בתוך כל אחד יושב מאגר של יצירתיות עם פוטנציאל לא ממומש.
פיתוח פוטנציאל זה דורש אומץ להיות שונה, ערנות לשאול שאלות היכן שכולם מחפשים תשובות, ומחויבות ללכת עם תחושת הבטן ולהניח קצת למה שאמרו ה"מומחים" וטבלאות האקסל.
אחד הגורמים המבדילים בין אנשים יצירתיים יותר מאלה שרואים את עצמם "לא יצירתיים", הוא החופש שה"יצירתיים" לוקחים לעצמם "לשחק" עם רעיונות קטנים, כביכול, בזוויות או חיבורים שונים מבלי לדעת לאן כל זה מוביל….
העובדה שהיצירתיות שייכת לכולנו אינה גורעת מאומה מהעובדה שפשוט יש אנשים "יצירתיים במיוחד" שהנושא "לחשוב אחרת" היא בנפשם ובטבעם.
קשה לזהות מי הם ה"יצריתיים במיוחד" אבל אם אתם חשים משיכה חזקה וקירבה לנושא היצירתיות, ייתכן שהקטגוריה הזו תוכל להתאים לכם. א
ני מאוד אוהב להיות בקרבת אנשים כאלה ואני מאמין ביכולתם להביא פן אחר, זוית חדשה, מחשבה טרייה וחדות היכן ששולטת השגרה והתבניות השחוקות.
לא תמיד הולך להם, לחברה היצירתיים האלה, כי העולם לא ממש בנוי לאלה שמוציאים אותו מהקופסא כל הזמן וזו אולי אחת הסיבות שהרבה רעיונות טובים לא ממש מתקדמים בסופו של דבר בחיים.
מסגרת הקואצ'ינג ומסגרת המאסטרמיינד הן שתי מסגרות נפלאות המקדשות את החופש להיות יצירתי, להקשיב, להיות שונה, לתת לדברים להתהוות כמו שהן ולא בדיוק כמו שהמטרה "הציבה".
ישנה הרבה עוצמה בגישות האלה והמון מקום ל"המון" בחיים.
Those who approach life like a child playing a game, moving and pushing pieces, possess the power of kings- Hercalitus, Greek philosopher
סיפור אמיתי ממורה בכיתה י' בית-ספר תיכון בארה"ב.
המורה עמדה מול הכיתה וציירה עיגול שחור על הלוח:
היא שאלה את הכיתה מה ציירה.
מספר שניות עברו ומישהו אמר, " עיגול שחור על הלוח".
שאר התלמידים, ללא יוצא מן הכלל, הנהנו בראשם שמה שנאמר היה הדבר הברור לעיין ולא אמרו דבר נוסף.
"אני מתפלא עליכם", אמרה המורה, " עשיתי את התרגיל הזה בדיוק לאחרנה בגן ילדים והם חשבו על 50 דברים שונים שהצורה הזאת יכולה להיות: עין של ינשוף, ראש עמוד טלפון במבט מלמעלה, כוכב מרחוק, ביצת עין, בין היתר.
הדמיון שלהם היה בשימוש אקטיבי מאוד."
בעשר שנים שלנו בין היותנו בגן-ילדים לכיתה י' בתיכון, אנו לומדים, משננים ונבחנים שיש "תשובה אחת נכונה".
אנו מאבדים את היכולת לחפש יותר מ"תשובה אחת נכונה".
הלימוד שלנו מכוון אותנו להיות ספציפיים, שזה חשוב בהרבה מקרים ומצבים, על חשבון פיתוח עוצמת דמיון שלנו, שגם הוא חשוב בהרבה מקרים ומצבים.
אומרים שעד שהאדם הממוצע מסיים את לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הוא יעבור יותר מ 2600 מבחנים, ובוחנים שונים.
ה"תשובה הנכונה" היא מנטרה רבת-עוצמה בתודעתנו.
הבעייה הגדולה היא שרוב מה שאנו פוגשים בחיים איננו כזה.
החיים הם אינם חדים ודיקוטומיים אלה פרדוקסאלים ומבולבלים.
היכולת לחפש הרבה "תשובות נכונות" היא בעיני לב המושג שקורים "יצירתיות".
הלוואי ויכולנו בנקודה הזאת לחיות בצורה יותר יצירתית בכל תחומי החיים. כמו שעשינו פעם…שהיינו בגן- אתם זוכרים?
"While we try to teach our children all about life, our children teach us what life is all about." – Angela Schwindt
יש לי שני ילדים מקסימים: בת שזה עתה סיימה תיכון ובן שעולה לי'א.
ילדים יקרים לי מאוד.
בתור אבא אני תוהה לעצמי איך זה שעברו כל-כך הרבה שנים ואני בקושי זוכר אותם יושבים או שוכבים עם ספר ביד??? הייתכן? הייתכן, שילדים יכולים לעבור את כל מערכת החינוך מבלי להחזיק ספר ביד?
לי זה פשוט נראה הזוי, הרי איפה הייתי אני בחיים לולא היה קיים הדבר הזה שקוראים ספר? לא שאני אחד מאלה שתמיד מסתובב עם רומן כלשהו בתיק, ממש לא, כי רוב מה שאני קורא הוא non-fiction, בנושאים שמעניינים אותי.
קשה להגיד שאי פעם הייתי תולעת ספרים.
אבל הקריאה היא חלק כל-כך חשוב בחיי, עולם של רעיונות, דיאלוג, חקירה, חיפוש והתרגשות.
העולם בלעדיו נראה לי ריק מאוד.
ב-2004 נערך סקר בהקיף 300 אלף תלמידים בגילאי 15-16. בסקר נבדק ונמצא: 80% מבני הנוער מעדיפים לקרוא עיתונים ולא ספרות יפה.
מהסקר עולה עוד כי מבין השליש שקוראים ספרים, 33% לא עושים זאת להנאתם אלא רק לצורכי משימות המוטלות בבית עוד עולה כי 70 אחוזים מהבנות קוראות להנאתן, לעומת 48 אחוזים מהבנים.
בפילוח העדפות הקריאה עולה כי 48 אחוזים מהנוער קורא כתבי עת, 18 אחוזים קוראים קומיקס, 33 אחוזים קוראים ספרות יפה, 26 אחוזים קוראים חומר עיוני, 44 אחוזים קוראים חומר מתוקשב באינטרנט ובמחשבים, ו- 80 אחוזים קוראים עיתונים.
זה בוודאי לא מפתיע איש שבתרבות ה"פסט" של היום כשהכל מהר כאן ועכשיו ושהנוער של היום פחות קורא ספרים.
תוכנית טלוויזיה, מחשב, נהיגה, עצבים של אנשים, או שאתה מהר ומיידי או שאתה לא קיים….
אני באמת לא יודע מה צפוי לנו מדור שלא ידע את הספר, ומה זה יוליד לעולמנו בהמשך? האם זה באמת רק שינוע של מערכת, מהדבר הזה ביד שיצא מבית-הדפוס שקוראים לו "ספר" אל העולם הדיגיטלי שבראשו המחשב, או שבאמת מדובר במעבר לעולם אחר לגמרי? האמת, זה קצת מפחיד אותי שמחר האנשים שינהיגו את העולם לא ממש למדו להעריך את כוחו של ספר.
ואולי אני פשוט קצת רומנטי ו Old- fashioned?
האם פעם חשבתם כמה נזק עושה לנו השיפוטיות? האם שמתם לב כמה דאגות, פגיעות, משברים, עימותים, קנאה ואפילו שנאה, הגיעו לעולם דרך "ערוץ הביקורת "?
בערוץ הזה תמצאו את הכל: למה הוא לא בסדר, למה זה לא מספיק טוב, איך זה שהוא בכלל לא חושב עלינו ואיך זה שהיא ממש לא מגיבה כמו שציפינו ממנה…
לפעמים אני חושב שכל העולם הזה של בני-אדם מוליד את האלימות שלו בראש ובראשונה בדרך שבה למדנו להסתכל על דברים ואנשים- דרך הרצונות שלנו, הציפיות שלנו מאחרים ומדברים, מי למעלה ומי למטה.
ומה היה קורה לו היינו יכולים לעשות "רי-סט", לקום בוקר אחד ולהסתכל על המציאות בדיוק כמו שהיא, מבלי לרצות שכל דבר יהיה משהו אחר, מישהו אחר, דבר אחר.
Criticize less. Accept more. Observe all.
I often find myself thinking about all those "sixties" people, who are all now pushing or well-passed age 60 themselves. As a child in the US of the "early seventies" myself, I can still remember how the "sixties" gang all seemed like a bunch of idealistic, courageous and a bit off- the-wall mentors to me. To be sure, they were not all of this mold and many only seemed to be so because they were "older" and I was "younger.
And today, long past the tumultuous days of that era, I often find myself wondering about what has passed on for good, what has been transformed and what is still "out there" waiting to be moved ahead, changed, evolved. Change the world? There is a quote that I love that always brings a few goose bumps to me….
A hundred years from now it will not matter what my bank account was, the sort of house I lived in, or the kind of car I drove…but the world may be different because I was important in the life of a child
Forest E. Witcraft
Witcraft, I have learned from the internet, was a scholar, teacher, and Boy Scout administrator who wrote these words in October 1950 issue of Scouting magazine. It was a year in which the world was just starting to recover from the worst war in history and the Cold War was reaching fearful levels.
And I think to myself: I am neither a scholar nor a teacher nor a Boy Scout administrator. I have nothing in common with this Witcraft….and yet his words always send me inside myself, my mind questioning if one can really change anything, anywhere and anyone in a world that is based on permanent change in and of itself. Do we really have the capacity to change the world? Or is this just a "passing phase of youth", a step towards "growing up".
Something tells me that I that this idea about "changing the world" is not going to leave my system, despite the years that tick by, not in this lifetime at least…but more and more the following quote brings light to my eyes:
"One person cannot change the world, but one can change the life of one person." Do you know who said that? According to the internet, it is "unknown". I like this "unknown" guy, he\she is really brilliant. Perhaps I will meet him or her one day.
And who is this one person anyway??
אחד הספרים המעניינים שקראתי בשנה האחרונה הוא ספרו רב- המכר של פרופ. דן אריאלי, "לא רציונאלי ולא במקרה:הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו".אריאלי, ישראלי שנולד בניו יורק וגדל בישראל, הוא פרופסור לכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק ופרופסור אורח במעבדת התקשורת של MIT . יש לו תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, דוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית מאוניברסיטת צפון קרוליינה ודוקטורט במנהל עסקים מאוניברסיטת דיוק.
הרקע האישי המגוון הזה תורם לגישה הלא שגרתית של אריאלי שעדיין נמצאת תחת המטרייה "כלכלה". הספר מעורר חשיבה ו"מוציא את הקורא לגמרי מהקופסא"…. אריאלי, דמות מובילה בתחום הכלכלה ההתנהגותית, מספר בספר על סדרה של ניסויים מפתיעים ומאירי עיניים הסותרים את הסברה הנפוצה שלפיה התנהגות בני האדם רציונלית מיסודה. בעזרת סיפורים מחיי היום יום ומחקרים פורצי מסביר אריאלי איך יכולת השיפוט שלנו מוטה על ידי ציפיות, רגשות נורמות חברתיות וכוחות נוספים, בלתי נראים ובלתי רציונאליים. אריאלי מראה שלא רק שאנחנו עושים טעויות מדהימות בפשטותן מדי יום, אלא שאנחנו גם חוזרים על אותו סוג של טעויות שוב ושוב…
אותי תמיד מסקרן אותם הדברים המצביעים על אמת שלא תמיד רואים אותה מתחת לאף של ה"פרות הקדושות". פרה אחת כזאת היא "קבלת החלטות הרציונאליות" שכביכול נחשבות החלטות "נכונות". כשאני מתבונן בהחלטות שלי לאורך עשרות שנים על ההחלטות הרבות של האנשים הרבים שבה אני פוגש באימון האישי או במאסטרמיינד, דבר אחד ברור לי כשמש: הרציונאל לא תמיד נמצא שם בעוצמה ולבטח הוא כמעט אף פעם לא נמצא שם לבד. אריאלי מביא לנו ספר רציני ומשעשע על נושא שנמצא אצלנו כל הזמן במרכז הוויתנו החברתית והאנושית.
לינקים מעניינים לחומר של דן אריאלי בנושא: בלוג של אריאלי http://www.predictablyirrational.com/?page_id=17 מאמר מרתקים http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3308152,00.html http://www.haaretz.com/hasite/spages/1093379.html
השבוע הנחתי תרגיל יצוא דופן בקבוצת המאסטרמיינד הוותיקה למנהלים ובעלי עסקים:" שיחה עם עצמך בגיל 95". היה פשוט מרגש לראות את הפרצופים של 15 המשתתפים: בהתחלה זיהיתי בלבול, היסוס, ואפילו הייתי אומר קצת כעס. נדמה היה לי שפרצוף אחד או שניים בקרב הקבוצה "אומר" משהו בסגנון, "עכשיו באמת הגזמת, דוניץ….מה זה הדבר הזה בכלל? כבד…קשה….פרטי…".
וכעבור כ- 5 דקות הכל התחיל תזרום. זה היה אחד התרגילים המרתקים שלנו בקבוצה שעושה תרגילים מרתקים כבר למעלה מ 4 שנים….
במה מדובר בעצם?
חברי המאסטרמיינד הוותיקים יודעים שבמסגרת המפגשים החודשיים שלנו יש כל מיני תרגילים על ציר הזמן: לפעמים נדרש מאיתנו לדבר מהראש, לפעמים מהלב, ולפעמים גם וגם. על התרגיל למדתי לראשונה מחומריו הרבים והיפים של המאמן המפורסם האמריקאי, מרשל גולדסמיט, הנחשב בין המאמנים הבכירים למנהלים בכירים בארה"ב. והתרגיל הולך כך:
דמיין\ני את עצמך בגיל 95, "בא\ה בימים" אך עדיין בעל\ת יכולת לשקול, לשתף,ולייעץ….למי בדיוק? לעצמך כמובן! דמיין\ני שיחה כזאת "בינך ובינך", כאשר אתה\את בגיל 95 משוחח\ת איתך בדיוק כמו שאתה\את היום….מה יהיה בשיחה הזאת? על מה תדברו? אילו עצות "בדיעבד" תקבל\י מאותו\ה קשיש\ה בין ה 95?…."??
תרגיל זה, שהוא לגמרי "מחוץ לקופסה", הזמין את החברים ללכת "פנימה" להתבוננות שלגמרי "הם עם עצמם".אך כשהנושא נלקח מרשות היחד ומופקד ברשות הרבים של המאסטרמיינד פתאום הכל נראה אחרת! האדם נדרש לחשוב מה באמת חשוב לו, להקדיש תשומת-לב למה שקורה עכשיו בראי הווירטואלי של "מה יהיה בסוף". ובין ה"עכשיו" וה"סוף" יש את ההתבוננות, ההגדרה, הבחירה וההתכוונות.
תרגיל יפהפה, חבל שלא עושים אותו יותר בחיים שלנו, הרי אנו תמיד ממוקדי מטרה לאן- שהו, אז למה לא להסתכל קודם בסוף ורק אחרי זה בהתחלה?
ציטוט נהדר של פרופסור סטיבן קובי:
Most people struggle with life balance simply because they haven't paid the price to decide what is really important to them
(Stephen Covey)
We are all aware of how difficult it is for people to make changes which of course includes accepting new ideas or even tolerating questions regarding old and "accepted" ideas. But are we aware of how often people "kill ideas" on a daily even hourly basis? Check and see what happens in your conversations with those close to you at home, those at work, telephone calls and even e mail and forum chatting? Believe me, you will be surprised if not shocked!
So it is, perhaps its essential human nature, perhaps the workings of our minds which are not mindful, or perhaps it is just plain habit. With that in mind, I would like to make some suggestions to those readers who find themselves challenged in this area at work, with an eye to new products, strategy or market research:
At every brainstorm and/or mastermind situation make everybody aware that there is no criticism allowed. That is a tough one for people to handle so if you need to do it professionally make sure you have a skilled facilitator or third party to run the session.
Be careful who you invite to such sessions…if your idea is young make sure you invite people positive on the idea to your brainstorming session and be aware of people who start by saying "I would like to be the devil's advocate….represent "reality"….While this has great value at a later stage of development it is a TERRIBLE thing to have at the early stages- a real idea killer!
When your idea is really new choose 5 people who like new ideas and general and share it with them privately, this will give you confidence to move on.
Where possible, invent a "pilot", even if it is not commercial because there is no better learning than actually doing the thing itself and seeing what comes out! Make it short and sweet, though, so you don't get bogged down in the pilot stuff and away from the "real stuff".
And remember: every new idea began somewhere else, not necessarily in your brain and on your hard disk. As such it will keep changing and developing as such is the world and that is a fact that you can either leverage or resist- I suggest you leverage and build it! One never knows the power that one idea can bring to someone, something, somewhere in the world…keep on moving!
רוני דוניץ | ™Dunetzmastermind 
תגובות אחרונות