אני זוכר את התקופה שהנהלות בארגונים, בתי- ספר ובבתי-עסק- אפילו חברות סטארט-אפ- היו מציעות לעובדים איזושהי סדנא ב"יצירתיות", כחלופה אחת בסל הצ'ופרים, כגון טיולי ג'יפים, מסאז'ים, ארוחת-ערב לעובדים ובני הזוג, וכדומה. הקונספט הזה passé מזמן כי בעולם העסקים של היום אחת המילים הנשמעות יותר יותר ליד המילה "הצלחה" היא "יצירתיות", כערוץ מהותי ו "כדאיי" לחדשנות ותחרותיות בשוק. בסקר בין 1500 מנכ"לים שארגנה חברת IBM, נבחרה היצירתיות כתחום החשוב ביותר למנהיגות בעתיד. מדינות סביב העולם מדגישות את הצורך בפיתוח יצירתיות בחיפוש, פיתוח ויישום פתרונות בכמעט כל תחום בחיינו.

ועם כל זה, עדיין לא ברור לאף אחד מה בדיוק נחשב "יצירתי", איך ואצל מי היצירתיות נוצרת ומהן המרכיבים של אותה יצירתיות.
מה שמוסכם ברובו הוא שחשיבה יצירתית מובילה למסקנה שאף פעם "אין תשובה אחת נכונה" ועל מנת לפתח דרכים, פתרונות ומוצרים יצירתיים נדרשים שני סוגים שונים של חשיבה: divergent thinking, יצירת רעיונות רבים ושונים, ו convergent thinking, חיבור בין ין רעיונות בדרך יישומית ומחויבת.

מי הוא "אדם יצירתי"?

יצא לי להכיר אנשים יצירתיים רבים, ורובם הם רחוקים מאוד מהדימוי של ה"איש היצירתי" המשורר, המוזיקאי או האמן המיוסר.
קבלנו חינוך שבנה מיתוס לגבי מה נחשב יצירתי, ואם לא חשת שאתה עתיד להיות איינשטיין (אלברט או אריק, לצורך הענין) , מאדאם קיורי, ביל גייטס, שייקספיר או ביאליק, לא נתת יותר מדי מחשבה לטפח את היצירתיות שבך.
אך, לדעתי (ולא רק דעתי), בתוך כל אחד יושב מאגר של יצירתיות עם פוטנציאל לא ממומש.
פיתוח פוטנציאל זה דורש אומץ להיות שונה, ערונות לשאול שאלות היכן שכולם מחפשים תשובות, ומחויבות ללכת עם תחושת הבטן ולהניח קצת למה שאמרו ה"מומחים" וטבלאות האקסל.
אחד הגורמים המבדילים בין אנשים יצירתיים יותר מאלה שרואים את עצמם " לא יצירתיים", הוא החופש שה"יצירתיים" לוקחים לעצמם "לשחק" עם רעיונות קטנים, כביכול, בזוויות או חיבורים שונים מבלי לדעת לאן כל זה מוביל….

העובדה שהיצירתיות שייכת לכולנו אינה גורעת מאומה מהעובדה שפשוט יש אנשים "יצירתיים במיוחד" שהנושא "לחשוב אחרת" היא בנפשם ובטבעם.
קשה לזהות מי הם ה"יצירתיים במיוחד" אבל אם אתם חשים משיכה חזקה וקירבה לנושא היצירתיות, ייתכן שהקטגוריה הזו תוכל להתאים לכם.
אני מאוד אוהב להיות בקרבת אנשים כאלה ואני מאמין ביכולתם להביא פן אחר, זוית חדשה, מחשבה טרייה וחדות היכן ששולטת השגרה והתבניות השחוקות.
לא תמיד הולך להם, לחברה היצירתיים האלה, כי העולם לא ממש בנוי לאלה שמוציאים אותו מהקופסא כל הזמן וזו אולי אחת הסיבות שהרבה רעיונות טובים לא ממש מתקדמים בסופו של דבר בחיים.

מסגרת הקואצ'ינג ומסגרת המאסטרמיינד הן שתי מסגרות נפלאות המקדשות את החופש להיות יצירתי, להקשיב, להיות שונה, לתת לדברים להתהוות כמו שהן ולא בדיוק כמו שהמטרה "הציבה".
ישנה הרבה עוצמה בגישות האלה והמון מקום ל"המון" בחיים.

Those who approach life like a child playing a game, moving and pushing pieces, possess the power of kings- Hercalitus, Greek philosopher

בכנס המאמנים השנתי של לשכת המאמנים ב 10.10.10 היו לי  שתי סיבות להרגיש סיפוק וגאווה.
קודם כל היה לי הכבוד לתת הרצאה אודות המאסטרמיינד שבה נכחו כמאה איש.
זאת היתה זכות והזדמנות לחשוף את המאסטרמיינד לקהלים חדשים בעולם המאמנים.
הסיבה השנייה לחייך היתה העובדה שקבלתי תעודה!
בפעם הראשונה בארץ ניתנו תעודות הסמכה למאמנים מטעם לשכת המאמנים, הארגון המוביל בארץ הפועל להסדרת העיסוק באימון.
שמחתי לראות שבתור מאמן עם יותר מ 3000 שעות אימון אני נמנה בעשירון העליון (לפחות) מבחינת הוותק שלי באימון.
אחרי כמעט 7 שנים ועבודה עם מאות מתאמנים היתה לי תחושה של הישג, הוקרה, ושהדברים הולכים וגדלים.
כמו-כן, שמחתי לראות שאנשי לשכת המאמנים שעשו ימים כלילות להרים את הכנס, עושים עבודה נפלאה  "לעשות סדר" במקצוע האהוב שלי, מקצוע ה coaching.

רגשות מעורבים

אך הסיפוק והגאווה התערבבו  גם בתחושות הפוכות, תחושות של עצב ודאגה.
הצטערתי עמוקות לשמוע על מחקר שהראה ש 3 מתוך 4 מאמנים אינם עובדים באימון כעיסוקם המרכזי, ועיסוקם באימון לא מספק להם את  פרנסתם.
נקודה זו בלטה ביתר שאת בשיחות אקראיות עם חברים למקצוע סביב שולחנות הכיבוד וה"מינגלינג".
מצוין שעושים סדר ברמה החוקית והמקצועית לגבי האימון, אבל נדמה לי שברמה השווקית\ עסקית המצב רחוק מאוד מלהיות "מסודר", והנטייה בשוק אינה מעודדת.
מי מאיתנו  המאמנים לא זכה  בשנים האחרונות לשמוע הערות ציניות מפי יותר מדי אנשים כשמספרים להם  שאנו עוסקים באימון,  הערות מהסוג של: "כן, היום כולם נהיו לי מאמנים…", או  " שמעתי שיש הרבה שרלטנים הקוראים לעצמם מאמנים….", וכיו"ב. פעם, לפני 2-3 שנים, כשהאימון היה באופנה, זכור לי איך שצצו כרטיסי ביקור רבים עם השם "מאמן" גם אצל אנשים שלא עברו שום הכשרה בנושא, ושבאתרי האינטרנט הרבים של היועצים למיניהם- ואפילו מטפלים בפסיכותראפיה- קראנו מסר ש "גם אנחנו  עוסקים בסוג של אימון…".

אך היום המנגינה שונה לחלוטין.
היועצים כבר חזרו להיות יועצים ולא מעט מחברי למקצוע האימון החלו להדגיש שהם גם, או בעיקר, "יועצים אישיים", "מנהלי פרויקטים", "יועצים אסטרטגיים", וכל מיני קומבינציות יצירתיות נוספות.
בין כותרת לכותרת שמעתי לא פעם מפיהם, "כשאני כבר בפנים, בתוך העבודה, אני למעשה עושה בעיקר אימון".
ובחוויה שלי אני נזכר ב 3 מקרים של שיתוף פעולה עם אנשי מקצוע אחרים שרצו לצרף אותי לכתיבת הצעה לקבלת פרויקט מסויים בארגון כלשהו ונתבקשתי, "להדגיש את ניסיוני בפיתוח עסקים ולא באימון".
קשה היה לי להימנע מאסוציאציה מחשבתית מעולם אחר, להבדיל אולי…. של העולם של ה"השכלה" של יהדות גרמניה לפני כ- 200 שנה שאז נשמעה האמרה, "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך".

המשבר הכלכלי העולמי שהחל בסוף 2008 סימן את ההתחלה של הירידה הכללית, ולא רק באימון, וה"טרנדיות" שאפפה את נושא האימון עשתה גם את שלה.
אם רק לסבר את האוזן, כשאני פניתי לפני כשבע שנים להתאמן באימון אישי ולאחר מכן לעבור הכשרה בתחום, היו בארץ בין 1-2 בתי– ספר וכ- 50 בוגרי הכשרה כלשהי באימון.
בשנת 2010 כבר היו יותר מ 6000 בוגרים ויותר מ 40 תכניות אימון.
כהשוואה, באיטליה אומרים שיש כ 500 בוגרים וארבעה בתי-ספר לאימון- ובאיטליה גרים כ- 60 מיליון איש !! הדימוי של האימון בעיני הציבור הלך מקצה לקצה.
האימון מעולם לא היה הקסם שאותו ציירו בתקשורת מחוללי הטרנדים וגם לא הבלון הנפוח והריקני שאותו משמיצים בקלות כה מטרידה היום.
הדימוי השלילי שדבק באימון איננו מוצדק ונכון
.

התבוננות אישית

הקשיים בענף לא פסחו  גם עלי בשנתיים האחרונות, ואני חייב להתוודות שברגעים של חולשה (כן, גם למאמנים יש רגעים של חולשה…), שגם אני תפסתי את עצמי מהסס ומגמגם לא פעם כששאלו אותי, "במה אתה עוסק, רוני?".
כן, גם אני תוהה לפעמים "לאן פנינו" ומה לא עובד נכון…

אך טוב שרגעי החולשה הם במיעוט ולא לוקח זמן רב והזיכרון חוזר אלי.
הזיכרון של מסע של כ- 25  שנה, 5 מדינות, עיסוקים שונים וכ- 10 מקומות עבודה.
מסע של חיפוש עצמי- שלעולם לא ייגמר, וטוב שכך- שהביא אותי למקום שבו יכולתי להיות כעזר, כ"מצית", כשותף וכמלווה לעשרות רבות של אנשים ב"אמצע הדרך";  אנשים שעברו דברים בחיים, פעלו באומץ ועשו מעברים, פתחו והצמיחו עסקים ותפקידים, ובעיקר, הגשימו וממשיכים להגשים את עצמם בעיסוקם ובחיים.
לעולם לא אשכח את עוצמת האימון וההבדל שהוא עשה וממשיך לעשות בחיי, והזכות הגדולה שניתנה לי להביא את העוצמה הזאת לאחרים שבוחרים בי ללוותם בדרך.
כשם שבטבע הפרפר לא הופך שוב להיות גולם כשקשה לו, והאדם המבוגר לא הופך שוב להיות ילד כי נזכר בנוסטלגיה  של נוף ילדותו, גם אדם שפוגש בייעודו בחיים לא ממש יכול לשנות את זהותו בשינוי מילה או שתיים בכרטיס הביקור.
בדברים האלה, אני מאמין, ייעודך פוגש אותך הרבה יותר מאשר אתה פוגש אותו.

אז מה עושים?

מרחיבים ותופרים מוצרים חדשים ואסטרטגיות חדשות? בוודאי, זה חלק מכל עסק.

בונים שיתופי פעולה חדשים? כשזה עובד טוב זה נהדר.

מהנדסים את עצמנו מחדש? לפעמים גם זה חשוב על ציר הזמן.

בכל מקרה, הדרך נמצאת תמיד קדימה.

Out of clutter, find simplicity. From discord find harmony. In the middle of difficulty lies opportunity. – Albert Einstein

לפעמים אני מרגיש שירושלים היא ממש ארץ בפני עצמה אשר חלים עליה חוקים שונים לאוכלוסיה שונה.
קחו לדוגמא חוויה שעברתי לפני כשבועיים כשנסעתי עם אשתי לבקר דוד במצב קריטי בטיפול נמרץ בבית-חולים שערי צדק.
זו היתה שבת (מעניין איך שהכל קורה בשבת…), ובדרך לירושלים כבר הצלחנו לגלות שיש לנו פאנצ'ר בגלגל, ההרפתקה של החלפת גלגל בכביש מהיר בטמפרטורות של 35 מעלות כבר בישרה שזה לא הולך להיות יום רגיל…

אני אדם שאוהב את השבת, אני נשבע לכם, אוהב את השקט, לשבות קצת מכל מעשיי (או לפחות רובם) ולהנות מהמנוחה.
המסורת היהודית מושרשת בי עמוק למרות שאני לא ממש שומר אותה, אבל כשאני נתקל ב דברים המעצבנים של השבת ה"ממלכתית" אני מאבד את שוויון הנפש ומתחיל לחבל באותם שורשים מסורתיים.

אז מגיעים ל"שערי-צדק" והדבר הראשון שאנו רואים הוא שלא נותנים לך להיכנס לחנייה של בית-החולים למרות שמולנו עומדים כ- 150 חניות ריקות. אומרים לנו שזה ל"צוות חרום" אבל ברור כשמש שזה רק תרוץ להימנע מהסוגיה של לקחת כסף בשבת.
שבת קודש בעינה עומדת אבל שכולם ילכו ויחפשו לחנות על מדרכות, באדום-לבן, על הר, רחוק, מה זה משנה, זה לא הבעיה שלהם, בית החולים "שומר שבת".

וכשכבר מגיעים וצריכים להגיע לקומה 10 יש עוד הפתעה, קוראים לה "מעלית שבת".
מעלית שבת היא עוד רעיון "מבריק" מהסדרה שעושה הכל על מנת שאף יהודי לא יפעיל חשמל.
עומדים דקות ארוכות מול המעלית ומחכים שהיא תרד בכל קומה וקומה, ואז תעלה כל קומה וקומה.
השבת נשמרת, והאנשים? שיתאמצו קצת, מה כבר קרה?

וכשאנו באים רעבים ורוצים לקנות משהו לאכול, כמובן הכל סגור, נעול, מה זה משנה שהאנשים יביאו מהבית.

ולהביא מתנה לביקור החולים? הצחקתם אותי, למה לא חשבת על זה לפני-כן, פה אנו שומרים שבת!

השבת שומרת עלינו, כמו שאמר אחד העם, אבל לא זו הכוונה בעיני.
מצידי אני "שם" עד שרוח השבת טובעת בים של מניפולציות הלכתיות…ואז אני כבר לא שם.
זה בדיוק זה שמרחיק כל-כך הרבה יהודים מלבוא ולהתקרב לערכי השבת והמסורת בכלל.

מי אוהב את השבת? אני ועוד הרבה כמוני.

בשבת האחרונה חגגנו את יום הולדתה ה- 18 של ילדתי הבכורה.
בשבת בבוקר, כאשר  העולם ריק מפקקים וחשים קצת קרוב יותר לטבע וקצת יותר רגועים, נסענו צפונה לקבוץ שבו בתי גרה, כחניכה טרייה במכינה הקדם- צבאית למנהיגות, שזו מעין מסגרת של "שנת שרות" עם למידה "לשמה" לפני השרות הצבאי.

למרות שעברו רק כ-5 שבועות מתחילת התוכנית, ומהיום שביתי כבר "העתיקה מגורים", כשהפעם פגשתי בביתי מייד הרגשת שפגשתי לפתע פתאום במישהי קצת אחרת.
הרהורי הובילו אותי לתחושת ה déjà vu, אבל הפעם לא אני שהייתי "שם" אלא שבתי כאילו "התחברה להיסטוריה שלי", ולמה הכוונה?

יש לי בת נפלאה, ילדה אמינה, חכמה, אחראית.
ובכל זאת, מאז הגעתה לחטיבת הביניים ובכל שנות התיכון, יותר ויותר התקשתי ממש להתחבר לעולמה.
לא מצאתי את עצמי בעולם שהיא כל-כך "דחפה" קדימה: יציאות ליליות בסופי שבוע שמהן חוזרים ב5:00 בבוקר וישנים עד 15:00 בצהריים למחרת; הישיבה מול הפייסבוק האין-סופי; הבקשות החוזרות ונשנות לקנות עוד משהו ועוד משהו; הדרישה לקבל את האוטו וכל פעם למקום עוד יותר רחוק… היה נדמה לי שרוב הזמן כשאני רואה את בתי "מולי" היא בו בעת מול אחד מ 3 מסכים אפשריים: הטלוויזיה, המחשב או המראה.

כמובן, אני מגזים קצת אך זו היתה תחושתי לתקופה ארוכה.
חשבתי לעצמי, "מה כבר יכול לעניין אותה אצל אביה שעולמו כל-כך רחוק מהדברים האלה?".
אחרי הכל אנו כבר נמצאים בצד השני של גיל ה 50, מעניין אותנו פילוסופיה בודהיסטית, טיולי טבע, יוגה, הליכות בוקר השכם- נראה לי שזה נשמע לה "מה זה משעמם…" ולא רלוונטי לחלוטין.

אך בשנה האחרונה כבר התחילו להתרקם נקודות חיבור סביב אירועים מעצבים:

נסיעתה לפולין (כאשר גם הסבא שלה- אבי- ניצול שואה), ולהבדיל, נסיעת כיף ל"בורגס" שבה חלתה במשך רוב הבילוי; תפקידה כבמאית הצגה נפלאה במגמת תיאטרון, ולצערנו הרב, התמודדות עם מוות כואב של חברה שנהרגה בתאונת דרכים איומה.

והנה, בשבת שעברה, אנו מגיעים למבואה של המגורים של חניכי המכינה ואני רואה את ביתי המחייכת יוצאת לקראתנו- יחפה, שיער פזור, חיוך גדול על פניה. והמגורים? אם היינו רואים אותם בעיר היינו מכנים אותם "סלאמס" אבל פה הם בסדר גמור, אולי "מגורי מתנדבים" מתקופה אחרת .
אין ספק שיש ערימה של חברה על הדשא ואני מזמזם בראשי את "ההיאחזות הנח"ל בסיני, המון דברים יפים ראו עיני…". הייתכן? איפה המסכים השונים?  לחיות 3 בנות בחדר? שרותים בחוץ לחדר לכולם בקומה? איפה הפייסבוק, איפה? "בהיאחזות הנח"ל בסיני לא האמנתי לעיני…".

ואז לאחר החיבוקים והנשיקות, כוס התה וחתיכת העוגה במועדון ("אצלנו במרכז"  ה"מועדון" הזה בוודאי היה נחשב צריף לעובדים הזרים העובדים את אדמתנו), התחילו המילים לצאת, וחוש השמיעה שלי נכנס לפעולה.
בשטף המילים הרבות שיצאו מפי ביתי היתה מנגינה חדשה ומפתיעה:

מילים כמו "מרתק"  בתיאור שלה על הרצאה  שקבלו בתחום הפילוסופיה היהודית; שמתי לב שהמילה "ערכים" נשמעה בצורה לא פרופורציונאלית בהרבה למה שהיה נדמה לי מהעבר; כשדברתי על קואצ'ינג, על מאסרטמיינד על הודו ועל סין וגם על יפן (משום מה לא דברנו יותר מדי על ארץ הולדתי, ארה"ב), היה נדמה לי ש"חלון ההקשבה" התרחב קמעה, לפחות  בוודאות לא שמעתי הפעם את הביטוי המעצבן, "אתה חופר, אבא".

והיו עוד מילים וביטויים של ביתי שהציתו את סקרנותי: "ניהול עצמי", "לקיחת אחריות", "תכנון", התנדבות בקהילה עם נוער אתיופי עולים ורעיון ליזום חוג תיאטרון לנוער בסיכון.

ואני, האבא, בצד השני של 50 , מתקשה להסתיר את התרגשותי, פן זה יברח לחלל האויר.
הייתכן שזו באמת בתי היקרה ואלו  באמת דבריה או שמא אני מהרהר מתוך מה שהיה או לא היה בהיסטוריה הפרטית שלי?

לקראת ערב  אנו ההורים עושים את דרכנו חזרה למרכז הארץ, הפעם מלווים במכוניות רבות, פקקים מוכרים, ותחושה שהטבע "מאחורינו".
אך ליבי שר: "כל השרות והדליות והרינות…", והפרצוף המתוק והמחויך של ביתי נמצא מולי ובתוכי.
נדמה שההיסטוריה היפה כבר היתה  קצת יותר של שנינו.

אני זוכר את התקופה שהנהלות בארגונים, בתי- ספר ובבתי-עסק- אפילו חברות סטארט-אפ- היו מציעות לעובדים איזושהי סדנא ב"יצירתיות", כחלופה אחת בסל הצ'ופרים, כגון טיולי ג'יפים, מסאז'ים, ארוחת-ערב לעובדים ובני הזוג, וכדומה.
הקונספט הזה passé מזמן כי בעולם העסקים של היום אחת המילים הנשמעות יותר יותר ליד המילה "הצלחה" היא "יצירתיות", כערוץ מהותי ו "כדאי" לחדשנות ותחרותיות בשוק.
בסקר בין 1500 מנכ"לים שארגנה חברת IBM, נבחרה היצירתיות כתחום החשוב ביותר למנהיגות בעתיד. מדינות סביב העולם מדגישות את הצורך בפיתוח יצירתיות בחיפוש, פיתוח ויישום פתרונות בכמעט כל תחום בחיינו.

ועם כל זה, עדיין לא ברור לאף אחד מה בדיוק נחשב "יצירתי", איך ואצל מי היצירתיות נוצרת ומהן המרכיבים של אותה יצירתיות.
מה שמוסכם ברובו הוא שחשיבה יצירתית מובילה למסקנה שאף פעם "אין תשובה אחת נכונה" ועל מנת לפתח דרכים, פתרונות ומוצרים יצירתיים נדרשים שני סוגים שונים של חשיבה: divergent thinking, יצירת רעיונות רבים ושונים, ו convergent thinking, חיבור בין ין רעיונות בדרך יישומית ומחויבת.

מי הוא "אדם יצירתי"?

יצא לי להכיר אנשים יצירתיים רבים, ורובם הם רחוקים מאוד מהדימוי של ה"איש היצירתי" המשורר, המוזיקאי או האמן המיוסר.
קבלנו חינוך שבנה מיתוס לגבי מה נחשב יצירתי, ואם לא חשת שאתה עתיד להיות איינשטיין (אלברט או אריק, לצורך הענין) , מאדאם קיורי, ביל גייטס, שייקספיר או ביאליק, לא נתת יותר מדי מחשבה לטפח את היצירתיות שבך.
אך, לדעתי (ולא רק דעתי), בתוך כל אחד יושב מאגר של יצירתיות עם פוטנציאל לא ממומש.
פיתוח פוטנציאל זה דורש אומץ להיות שונה, ערנות לשאול שאלות היכן שכולם מחפשים תשובות, ומחויבות ללכת עם תחושת הבטן ולהניח קצת למה שאמרו ה"מומחים" וטבלאות האקסל.
אחד הגורמים המבדילים בין אנשים יצירתיים יותר מאלה שרואים את עצמם "לא יצירתיים", הוא החופש שה"יצירתיים" לוקחים לעצמם "לשחק" עם רעיונות קטנים, כביכול, בזוויות או חיבורים שונים מבלי לדעת לאן כל זה מוביל….

העובדה שהיצירתיות שייכת לכולנו אינה גורעת מאומה מהעובדה שפשוט יש אנשים "יצירתיים במיוחד" שהנושא "לחשוב אחרת" היא בנפשם ובטבעם.
קשה לזהות מי הם ה"יצריתיים במיוחד" אבל אם אתם חשים משיכה חזקה וקירבה לנושא היצירתיות, ייתכן שהקטגוריה הזו תוכל להתאים לכם. א
ני מאוד אוהב להיות בקרבת אנשים כאלה ואני מאמין ביכולתם להביא פן אחר, זוית חדשה, מחשבה טרייה וחדות היכן ששולטת השגרה והתבניות השחוקות.
לא תמיד הולך להם, לחברה היצירתיים האלה, כי העולם לא ממש בנוי לאלה שמוציאים אותו מהקופסא כל הזמן וזו אולי אחת הסיבות שהרבה רעיונות טובים לא ממש מתקדמים בסופו של דבר בחיים.

מסגרת הקואצ'ינג ומסגרת המאסטרמיינד הן שתי מסגרות נפלאות המקדשות את החופש להיות יצירתי, להקשיב, להיות שונה, לתת לדברים להתהוות כמו שהן ולא בדיוק כמו שהמטרה "הציבה".
ישנה הרבה עוצמה בגישות האלה והמון מקום ל"המון" בחיים.

Those who approach life like a child playing a game, moving and pushing pieces, possess the power of kings- Hercalitus, Greek philosopher

(From the blog of Seth Godin)

This is the one that was made before you even showed up. This is the one that sets the agenda, determines the goal and establishes the frame.

The decision before the decision is the box.

When you think outside the box, what you're actually doing is questioning the decision before the decision.

That decision is far more important and much more difficult to change than the decision you actually believe you're about to make.

————

Both in masterminding and in coaching our goal is to get to that "decision before the decision". It is precisely that "box" we are after, that box which we are challenging and disrupting. The box which holds the paradigm that limits us, the polarization that shuts us down and the fear that keeps us from being all that we can and need to be! (Ronnie Dunetz)

I often find my clients and associates are much more concerned with competition than they are in making the best with what they have and who they are…and perhaps it is a very natural trap at that.

———————————————-

(From the blog of Seth Godin)

The number one reason people give me for giving up on something great is, "someone else is already doing that."

Or, parsed another way, "my idea is not brand new." Or even, "Oh no, now we'll have competition."

Two big pieces of news for you:

1. Competition validates you. It creates a category. It permits the sale to be this or that, not yes or no. And this or that is a much easier sale to make. It also makes decisions about pricing easier, because you have someone to compare against and lean on.

2. There are six billion people in the world. Even if your market is hand-made spoke shaves for left-handed woodworkers, there are more people in your market than you can ever hope to track down.

There are lots of good reasons to abandon a project. Having a little competition is not one of them. Even if it's Google you're up against.

סיפור אמיתי ממורה בכיתה י' בית-ספר תיכון בארה"ב.

המורה עמדה מול הכיתה וציירה עיגול שחור על הלוח:

היא שאלה את הכיתה מה ציירה.

מספר שניות עברו  ומישהו אמר, " עיגול שחור על הלוח".
שאר התלמידים, ללא יוצא מן הכלל, הנהנו בראשם שמה שנאמר היה הדבר הברור לעיין ולא אמרו דבר נוסף.
"אני מתפלא עליכם", אמרה המורה, " עשיתי את התרגיל הזה בדיוק לאחרנה בגן ילדים והם חשבו על 50 דברים שונים שהצורה הזאת יכולה להיות: עין של ינשוף, ראש עמוד טלפון במבט מלמעלה, כוכב מרחוק, ביצת עין, בין היתר.
הדמיון שלהם היה בשימוש אקטיבי מאוד."

בעשר שנים שלנו בין היותנו בגן-ילדים לכיתה י' בתיכון, אנו לומדים, משננים ונבחנים שיש "תשובה אחת נכונה".
אנו מאבדים את היכולת לחפש יותר מ"תשובה אחת נכונה".
הלימוד שלנו מכוון אותנו להיות ספציפיים, שזה חשוב בהרבה מקרים ומצבים, על חשבון פיתוח עוצמת דמיון שלנו, שגם הוא חשוב בהרבה מקרים ומצבים.
אומרים שעד שהאדם הממוצע מסיים את לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הוא יעבור יותר מ 2600 מבחנים, ובוחנים שונים.
ה"תשובה הנכונה" היא מנטרה רבת-עוצמה בתודעתנו.
הבעייה הגדולה היא שרוב מה שאנו פוגשים בחיים איננו כזה.
החיים הם אינם חדים ודיקוטומיים אלה פרדוקסאלים ומבולבלים.
היכולת לחפש הרבה "תשובות נכונות" היא בעיני לב המושג שקורים "יצירתיות".
הלוואי ויכולנו בנקודה הזאת לחיות בצורה יותר יצירתית בכל תחומי החיים. כמו שעשינו פעם…שהיינו בגן- אתם זוכרים?

"While we try to teach our children all about life, our children teach us what life is all about." – Angela Schwindt

בשבת האחרונה בבוקר התפוצצתי מצחוק ממערכון ששמעתי ברדיו.
שייקה אופיר,  שלדעתי, היה אחד מאנשי הבידור המוכשרים שידעה המדינה הצעירה שלנו, ניהל שיחה שלמה ועסיסית ליד קברו של אשתו.
שיחה זו הייתה יכולה להיות שיחה בין כל בני זוג, רק שכאן אחד מהשותפים (האישה) לא הייתה בחיים.
אך השיחה "זרמה", כאשר אנו שומעים רק את שייקה מדבר ועונה על שאלותיה של אשתו: איפה היית? עם מי היית? כמה עלה לך? אתה לא חושב שהגזמת ששילמת כל-כך הרבה? מה לבשת? מה היה בסרט? וכו' וכו'…איזה רעיון קומי מבריק, ואיזה ביצוע!

לאחר שסיימתי להתגלגל מצחוק התחלתי לחשוב קצת יותר לעומק, קצת יותר רציני.
הרי, מה כל-כך מצחיק עם אדם המדבר עם קבר? הלא כולנו מדברים עם העבר שלנו…

ואולי זאת אחת הבעיות הגדולות שיש לנו בחיים האלה. כמה קשה לנו להשתחרר מהעבר, בין אם הוא פשוט דעות מסוימות על עצמנו, על העולם או על פלוני, ובין אם מדובר עם "מה שהיה פעם", או להבדיל, טראומה או אסון שקרה לנו.
הפתגם מערבית, "אליפת מת", פתגם יפה, אבל אנו, בני האדם לא בדיוק בנויים כך.
פה יש גם לציין את העם היהודי, שמקדש "זיכרון למעשה בראשית", "זכר ליציאת מצריים", "יום הזיכרון לשואה", ועוד שורה של ימים חשובים.
הזיכרון הוא כה טבוע בנו, בזהותנו ובהווייתנו, ובלעדיו אין חיים.

אך יש מקום שבו הזיכרון עובר את "דרך האמצע" (מונח בודהיסטי), ומשתלט לנו על הווה וגם על העתיד.
זאת בדיוק הנקודה המסוכנת, והיא נמצאת שם עמוק בתוכנו ובסתר לבנו, הנקודה שאנו משתעבדים לעבר: לאמונות המגבילות אותנו, לדעות העוצרות אותנו ולפחדים שמנטרלים אותנו.

לדבר אל הקבר- בסדר, מובן.
אבל כשהקבר מדבר אליך, זה כבר משהו אחר.
טוב שיש לנו עוד מערכונים כמו של שייקה אופיר המקסים, שאיתנו כבר זמן רב שגם הוא בקבר.

Live out of your imagination, not your history.” (Dr. Stephen Covey)

יש לי שני ילדים מקסימים: בת שזה עתה סיימה תיכון ובן שעולה לי'א.
ילדים יקרים לי מאוד.
בתור אבא אני תוהה לעצמי איך זה שעברו כל-כך הרבה שנים ואני בקושי זוכר אותם יושבים או שוכבים עם ספר ביד??? הייתכן? הייתכן, שילדים יכולים לעבור את כל מערכת החינוך מבלי להחזיק ספר ביד?
לי זה פשוט נראה הזוי, הרי איפה הייתי אני בחיים לולא היה קיים הדבר הזה שקוראים ספר? לא שאני אחד מאלה שתמיד מסתובב עם רומן כלשהו בתיק, ממש לא, כי רוב מה שאני קורא הוא non-fiction, בנושאים שמעניינים אותי.
קשה להגיד שאי פעם הייתי תולעת ספרים.
אבל הקריאה היא חלק כל-כך חשוב בחיי, עולם של רעיונות, דיאלוג, חקירה, חיפוש והתרגשות.
העולם בלעדיו נראה לי ריק מאוד.

ב-2004 נערך סקר בהקיף 300 אלף תלמידים בגילאי 15-16. בסקר נבדק ונמצא: 80% מבני הנוער מעדיפים לקרוא עיתונים ולא ספרות יפה.
מהסקר עולה עוד כי מבין השליש שקוראים ספרים, 33% לא עושים זאת להנאתם אלא רק לצורכי משימות המוטלות בבית עוד עולה כי 70 אחוזים מהבנות קוראות להנאתן, לעומת 48 אחוזים מהבנים.
בפילוח העדפות הקריאה עולה כי 48 אחוזים מהנוער קורא כתבי עת, 18 אחוזים קוראים קומיקס, 33 אחוזים קוראים ספרות יפה, 26 אחוזים קוראים חומר עיוני, 44 אחוזים קוראים חומר מתוקשב באינטרנט ובמחשבים, ו- 80 אחוזים קוראים עיתונים.

זה בוודאי לא מפתיע איש שבתרבות ה"פסט" של היום כשהכל מהר כאן ועכשיו ושהנוער של היום פחות קורא ספרים.
תוכנית טלוויזיה, מחשב, נהיגה, עצבים של אנשים, או שאתה מהר ומיידי או  שאתה לא קיים….

אני באמת לא יודע מה צפוי לנו מדור שלא ידע את הספר, ומה זה יוליד לעולמנו בהמשך? האם זה באמת רק שינוע של מערכת, מהדבר הזה ביד שיצא מבית-הדפוס שקוראים לו "ספר" אל העולם הדיגיטלי שבראשו המחשב, או שבאמת מדובר במעבר לעולם אחר לגמרי? האמת, זה קצת מפחיד אותי שמחר האנשים שינהיגו את העולם לא ממש למדו להעריך את כוחו של ספר.
ואולי אני פשוט קצת רומנטי ו Old- fashioned?