You are currently browsing the category archive for the ‘Uncategorized’ category.

לפעמים אני מרגיש שירושלים היא ממש ארץ בפני עצמה אשר חלים עליה חוקים שונים לאוכלוסיה שונה.
קחו לדוגמא חוויה שעברתי לפני כשבועיים כשנסעתי עם אשתי לבקר דוד במצב קריטי בטיפול נמרץ בבית-חולים שערי צדק.
זו היתה שבת (מעניין איך שהכל קורה בשבת…), ובדרך לירושלים כבר הצלחנו לגלות שיש לנו פאנצ'ר בגלגל, ההרפתקה של החלפת גלגל בכביש מהיר בטמפרטורות של 35 מעלות כבר בישרה שזה לא הולך להיות יום רגיל…

אני אדם שאוהב את השבת, אני נשבע לכם, אוהב את השקט, לשבות קצת מכל מעשיי (או לפחות רובם) ולהנות מהמנוחה.
המסורת היהודית מושרשת בי עמוק למרות שאני לא ממש שומר אותה, אבל כשאני נתקל ב דברים המעצבנים של השבת ה"ממלכתית" אני מאבד את שוויון הנפש ומתחיל לחבל באותם שורשים מסורתיים.

אז מגיעים ל"שערי-צדק" והדבר הראשון שאנו רואים הוא שלא נותנים לך להיכנס לחנייה של בית-החולים למרות שמולנו עומדים כ- 150 חניות ריקות. אומרים לנו שזה ל"צוות חרום" אבל ברור כשמש שזה רק תרוץ להימנע מהסוגיה של לקחת כסף בשבת.
שבת קודש בעינה עומדת אבל שכולם ילכו ויחפשו לחנות על מדרכות, באדום-לבן, על הר, רחוק, מה זה משנה, זה לא הבעיה שלהם, בית החולים "שומר שבת".

וכשכבר מגיעים וצריכים להגיע לקומה 10 יש עוד הפתעה, קוראים לה "מעלית שבת".
מעלית שבת היא עוד רעיון "מבריק" מהסדרה שעושה הכל על מנת שאף יהודי לא יפעיל חשמל.
עומדים דקות ארוכות מול המעלית ומחכים שהיא תרד בכל קומה וקומה, ואז תעלה כל קומה וקומה.
השבת נשמרת, והאנשים? שיתאמצו קצת, מה כבר קרה?

וכשאנו באים רעבים ורוצים לקנות משהו לאכול, כמובן הכל סגור, נעול, מה זה משנה שהאנשים יביאו מהבית.

ולהביא מתנה לביקור החולים? הצחקתם אותי, למה לא חשבת על זה לפני-כן, פה אנו שומרים שבת!

השבת שומרת עלינו, כמו שאמר אחד העם, אבל לא זו הכוונה בעיני.
מצידי אני "שם" עד שרוח השבת טובעת בים של מניפולציות הלכתיות…ואז אני כבר לא שם.
זה בדיוק זה שמרחיק כל-כך הרבה יהודים מלבוא ולהתקרב לערכי השבת והמסורת בכלל.

מי אוהב את השבת? אני ועוד הרבה כמוני.

בשבת האחרונה חגגנו את יום הולדתה ה- 18 של ילדתי הבכורה.
בשבת בבוקר, כאשר  העולם ריק מפקקים וחשים קצת קרוב יותר לטבע וקצת יותר רגועים, נסענו צפונה לקבוץ שבו בתי גרה, כחניכה טרייה במכינה הקדם- צבאית למנהיגות, שזו מעין מסגרת של "שנת שרות" עם למידה "לשמה" לפני השרות הצבאי.

למרות שעברו רק כ-5 שבועות מתחילת התוכנית, ומהיום שביתי כבר "העתיקה מגורים", כשהפעם פגשתי בביתי מייד הרגשת שפגשתי לפתע פתאום במישהי קצת אחרת.
הרהורי הובילו אותי לתחושת ה déjà vu, אבל הפעם לא אני שהייתי "שם" אלא שבתי כאילו "התחברה להיסטוריה שלי", ולמה הכוונה?

יש לי בת נפלאה, ילדה אמינה, חכמה, אחראית.
ובכל זאת, מאז הגעתה לחטיבת הביניים ובכל שנות התיכון, יותר ויותר התקשתי ממש להתחבר לעולמה.
לא מצאתי את עצמי בעולם שהיא כל-כך "דחפה" קדימה: יציאות ליליות בסופי שבוע שמהן חוזרים ב5:00 בבוקר וישנים עד 15:00 בצהריים למחרת; הישיבה מול הפייסבוק האין-סופי; הבקשות החוזרות ונשנות לקנות עוד משהו ועוד משהו; הדרישה לקבל את האוטו וכל פעם למקום עוד יותר רחוק… היה נדמה לי שרוב הזמן כשאני רואה את בתי "מולי" היא בו בעת מול אחד מ 3 מסכים אפשריים: הטלוויזיה, המחשב או המראה.

כמובן, אני מגזים קצת אך זו היתה תחושתי לתקופה ארוכה.
חשבתי לעצמי, "מה כבר יכול לעניין אותה אצל אביה שעולמו כל-כך רחוק מהדברים האלה?".
אחרי הכל אנו כבר נמצאים בצד השני של גיל ה 50, מעניין אותנו פילוסופיה בודהיסטית, טיולי טבע, יוגה, הליכות בוקר השכם- נראה לי שזה נשמע לה "מה זה משעמם…" ולא רלוונטי לחלוטין.

אך בשנה האחרונה כבר התחילו להתרקם נקודות חיבור סביב אירועים מעצבים:

נסיעתה לפולין (כאשר גם הסבא שלה- אבי- ניצול שואה), ולהבדיל, נסיעת כיף ל"בורגס" שבה חלתה במשך רוב הבילוי; תפקידה כבמאית הצגה נפלאה במגמת תיאטרון, ולצערנו הרב, התמודדות עם מוות כואב של חברה שנהרגה בתאונת דרכים איומה.

והנה, בשבת שעברה, אנו מגיעים למבואה של המגורים של חניכי המכינה ואני רואה את ביתי המחייכת יוצאת לקראתנו- יחפה, שיער פזור, חיוך גדול על פניה. והמגורים? אם היינו רואים אותם בעיר היינו מכנים אותם "סלאמס" אבל פה הם בסדר גמור, אולי "מגורי מתנדבים" מתקופה אחרת .
אין ספק שיש ערימה של חברה על הדשא ואני מזמזם בראשי את "ההיאחזות הנח"ל בסיני, המון דברים יפים ראו עיני…". הייתכן? איפה המסכים השונים?  לחיות 3 בנות בחדר? שרותים בחוץ לחדר לכולם בקומה? איפה הפייסבוק, איפה? "בהיאחזות הנח"ל בסיני לא האמנתי לעיני…".

ואז לאחר החיבוקים והנשיקות, כוס התה וחתיכת העוגה במועדון ("אצלנו במרכז"  ה"מועדון" הזה בוודאי היה נחשב צריף לעובדים הזרים העובדים את אדמתנו), התחילו המילים לצאת, וחוש השמיעה שלי נכנס לפעולה.
בשטף המילים הרבות שיצאו מפי ביתי היתה מנגינה חדשה ומפתיעה:

מילים כמו "מרתק"  בתיאור שלה על הרצאה  שקבלו בתחום הפילוסופיה היהודית; שמתי לב שהמילה "ערכים" נשמעה בצורה לא פרופורציונאלית בהרבה למה שהיה נדמה לי מהעבר; כשדברתי על קואצ'ינג, על מאסרטמיינד על הודו ועל סין וגם על יפן (משום מה לא דברנו יותר מדי על ארץ הולדתי, ארה"ב), היה נדמה לי ש"חלון ההקשבה" התרחב קמעה, לפחות  בוודאות לא שמעתי הפעם את הביטוי המעצבן, "אתה חופר, אבא".

והיו עוד מילים וביטויים של ביתי שהציתו את סקרנותי: "ניהול עצמי", "לקיחת אחריות", "תכנון", התנדבות בקהילה עם נוער אתיופי עולים ורעיון ליזום חוג תיאטרון לנוער בסיכון.

ואני, האבא, בצד השני של 50 , מתקשה להסתיר את התרגשותי, פן זה יברח לחלל האויר.
הייתכן שזו באמת בתי היקרה ואלו  באמת דבריה או שמא אני מהרהר מתוך מה שהיה או לא היה בהיסטוריה הפרטית שלי?

לקראת ערב  אנו ההורים עושים את דרכנו חזרה למרכז הארץ, הפעם מלווים במכוניות רבות, פקקים מוכרים, ותחושה שהטבע "מאחורינו".
אך ליבי שר: "כל השרות והדליות והרינות…", והפרצוף המתוק והמחויך של ביתי נמצא מולי ובתוכי.
נדמה שההיסטוריה היפה כבר היתה  קצת יותר של שנינו.

אני זוכר את התקופה שהנהלות בארגונים, בתי- ספר ובבתי-עסק- אפילו חברות סטארט-אפ- היו מציעות לעובדים איזושהי סדנא ב"יצירתיות", כחלופה אחת בסל הצ'ופרים, כגון טיולי ג'יפים, מסאז'ים, ארוחת-ערב לעובדים ובני הזוג, וכדומה.
הקונספט הזה passé מזמן כי בעולם העסקים של היום אחת המילים הנשמעות יותר יותר ליד המילה "הצלחה" היא "יצירתיות", כערוץ מהותי ו "כדאי" לחדשנות ותחרותיות בשוק.
בסקר בין 1500 מנכ"לים שארגנה חברת IBM, נבחרה היצירתיות כתחום החשוב ביותר למנהיגות בעתיד. מדינות סביב העולם מדגישות את הצורך בפיתוח יצירתיות בחיפוש, פיתוח ויישום פתרונות בכמעט כל תחום בחיינו.

ועם כל זה, עדיין לא ברור לאף אחד מה בדיוק נחשב "יצירתי", איך ואצל מי היצירתיות נוצרת ומהן המרכיבים של אותה יצירתיות.
מה שמוסכם ברובו הוא שחשיבה יצירתית מובילה למסקנה שאף פעם "אין תשובה אחת נכונה" ועל מנת לפתח דרכים, פתרונות ומוצרים יצירתיים נדרשים שני סוגים שונים של חשיבה: divergent thinking, יצירת רעיונות רבים ושונים, ו convergent thinking, חיבור בין ין רעיונות בדרך יישומית ומחויבת.

מי הוא "אדם יצירתי"?

יצא לי להכיר אנשים יצירתיים רבים, ורובם הם רחוקים מאוד מהדימוי של ה"איש היצירתי" המשורר, המוזיקאי או האמן המיוסר.
קבלנו חינוך שבנה מיתוס לגבי מה נחשב יצירתי, ואם לא חשת שאתה עתיד להיות איינשטיין (אלברט או אריק, לצורך הענין) , מאדאם קיורי, ביל גייטס, שייקספיר או ביאליק, לא נתת יותר מדי מחשבה לטפח את היצירתיות שבך.
אך, לדעתי (ולא רק דעתי), בתוך כל אחד יושב מאגר של יצירתיות עם פוטנציאל לא ממומש.
פיתוח פוטנציאל זה דורש אומץ להיות שונה, ערנות לשאול שאלות היכן שכולם מחפשים תשובות, ומחויבות ללכת עם תחושת הבטן ולהניח קצת למה שאמרו ה"מומחים" וטבלאות האקסל.
אחד הגורמים המבדילים בין אנשים יצירתיים יותר מאלה שרואים את עצמם "לא יצירתיים", הוא החופש שה"יצירתיים" לוקחים לעצמם "לשחק" עם רעיונות קטנים, כביכול, בזוויות או חיבורים שונים מבלי לדעת לאן כל זה מוביל….

העובדה שהיצירתיות שייכת לכולנו אינה גורעת מאומה מהעובדה שפשוט יש אנשים "יצירתיים במיוחד" שהנושא "לחשוב אחרת" היא בנפשם ובטבעם.
קשה לזהות מי הם ה"יצריתיים במיוחד" אבל אם אתם חשים משיכה חזקה וקירבה לנושא היצירתיות, ייתכן שהקטגוריה הזו תוכל להתאים לכם. א
ני מאוד אוהב להיות בקרבת אנשים כאלה ואני מאמין ביכולתם להביא פן אחר, זוית חדשה, מחשבה טרייה וחדות היכן ששולטת השגרה והתבניות השחוקות.
לא תמיד הולך להם, לחברה היצירתיים האלה, כי העולם לא ממש בנוי לאלה שמוציאים אותו מהקופסא כל הזמן וזו אולי אחת הסיבות שהרבה רעיונות טובים לא ממש מתקדמים בסופו של דבר בחיים.

מסגרת הקואצ'ינג ומסגרת המאסטרמיינד הן שתי מסגרות נפלאות המקדשות את החופש להיות יצירתי, להקשיב, להיות שונה, לתת לדברים להתהוות כמו שהן ולא בדיוק כמו שהמטרה "הציבה".
ישנה הרבה עוצמה בגישות האלה והמון מקום ל"המון" בחיים.

Those who approach life like a child playing a game, moving and pushing pieces, possess the power of kings- Hercalitus, Greek philosopher

(From the blog of Seth Godin)

This is the one that was made before you even showed up. This is the one that sets the agenda, determines the goal and establishes the frame.

The decision before the decision is the box.

When you think outside the box, what you're actually doing is questioning the decision before the decision.

That decision is far more important and much more difficult to change than the decision you actually believe you're about to make.

————

Both in masterminding and in coaching our goal is to get to that "decision before the decision". It is precisely that "box" we are after, that box which we are challenging and disrupting. The box which holds the paradigm that limits us, the polarization that shuts us down and the fear that keeps us from being all that we can and need to be! (Ronnie Dunetz)

I often find my clients and associates are much more concerned with competition than they are in making the best with what they have and who they are…and perhaps it is a very natural trap at that.

———————————————-

(From the blog of Seth Godin)

The number one reason people give me for giving up on something great is, "someone else is already doing that."

Or, parsed another way, "my idea is not brand new." Or even, "Oh no, now we'll have competition."

Two big pieces of news for you:

1. Competition validates you. It creates a category. It permits the sale to be this or that, not yes or no. And this or that is a much easier sale to make. It also makes decisions about pricing easier, because you have someone to compare against and lean on.

2. There are six billion people in the world. Even if your market is hand-made spoke shaves for left-handed woodworkers, there are more people in your market than you can ever hope to track down.

There are lots of good reasons to abandon a project. Having a little competition is not one of them. Even if it's Google you're up against.

בשבת האחרונה בבוקר התפוצצתי מצחוק ממערכון ששמעתי ברדיו.
שייקה אופיר,  שלדעתי, היה אחד מאנשי הבידור המוכשרים שידעה המדינה הצעירה שלנו, ניהל שיחה שלמה ועסיסית ליד קברו של אשתו.
שיחה זו הייתה יכולה להיות שיחה בין כל בני זוג, רק שכאן אחד מהשותפים (האישה) לא הייתה בחיים.
אך השיחה "זרמה", כאשר אנו שומעים רק את שייקה מדבר ועונה על שאלותיה של אשתו: איפה היית? עם מי היית? כמה עלה לך? אתה לא חושב שהגזמת ששילמת כל-כך הרבה? מה לבשת? מה היה בסרט? וכו' וכו'…איזה רעיון קומי מבריק, ואיזה ביצוע!

לאחר שסיימתי להתגלגל מצחוק התחלתי לחשוב קצת יותר לעומק, קצת יותר רציני.
הרי, מה כל-כך מצחיק עם אדם המדבר עם קבר? הלא כולנו מדברים עם העבר שלנו…

ואולי זאת אחת הבעיות הגדולות שיש לנו בחיים האלה. כמה קשה לנו להשתחרר מהעבר, בין אם הוא פשוט דעות מסוימות על עצמנו, על העולם או על פלוני, ובין אם מדובר עם "מה שהיה פעם", או להבדיל, טראומה או אסון שקרה לנו.
הפתגם מערבית, "אליפת מת", פתגם יפה, אבל אנו, בני האדם לא בדיוק בנויים כך.
פה יש גם לציין את העם היהודי, שמקדש "זיכרון למעשה בראשית", "זכר ליציאת מצריים", "יום הזיכרון לשואה", ועוד שורה של ימים חשובים.
הזיכרון הוא כה טבוע בנו, בזהותנו ובהווייתנו, ובלעדיו אין חיים.

אך יש מקום שבו הזיכרון עובר את "דרך האמצע" (מונח בודהיסטי), ומשתלט לנו על הווה וגם על העתיד.
זאת בדיוק הנקודה המסוכנת, והיא נמצאת שם עמוק בתוכנו ובסתר לבנו, הנקודה שאנו משתעבדים לעבר: לאמונות המגבילות אותנו, לדעות העוצרות אותנו ולפחדים שמנטרלים אותנו.

לדבר אל הקבר- בסדר, מובן.
אבל כשהקבר מדבר אליך, זה כבר משהו אחר.
טוב שיש לנו עוד מערכונים כמו של שייקה אופיר המקסים, שאיתנו כבר זמן רב שגם הוא בקבר.

Live out of your imagination, not your history.” (Dr. Stephen Covey)

יש לי שני ילדים מקסימים: בת שזה עתה סיימה תיכון ובן שעולה לי'א.
ילדים יקרים לי מאוד.
בתור אבא אני תוהה לעצמי איך זה שעברו כל-כך הרבה שנים ואני בקושי זוכר אותם יושבים או שוכבים עם ספר ביד??? הייתכן? הייתכן, שילדים יכולים לעבור את כל מערכת החינוך מבלי להחזיק ספר ביד?
לי זה פשוט נראה הזוי, הרי איפה הייתי אני בחיים לולא היה קיים הדבר הזה שקוראים ספר? לא שאני אחד מאלה שתמיד מסתובב עם רומן כלשהו בתיק, ממש לא, כי רוב מה שאני קורא הוא non-fiction, בנושאים שמעניינים אותי.
קשה להגיד שאי פעם הייתי תולעת ספרים.
אבל הקריאה היא חלק כל-כך חשוב בחיי, עולם של רעיונות, דיאלוג, חקירה, חיפוש והתרגשות.
העולם בלעדיו נראה לי ריק מאוד.

ב-2004 נערך סקר בהקיף 300 אלף תלמידים בגילאי 15-16. בסקר נבדק ונמצא: 80% מבני הנוער מעדיפים לקרוא עיתונים ולא ספרות יפה.
מהסקר עולה עוד כי מבין השליש שקוראים ספרים, 33% לא עושים זאת להנאתם אלא רק לצורכי משימות המוטלות בבית עוד עולה כי 70 אחוזים מהבנות קוראות להנאתן, לעומת 48 אחוזים מהבנים.
בפילוח העדפות הקריאה עולה כי 48 אחוזים מהנוער קורא כתבי עת, 18 אחוזים קוראים קומיקס, 33 אחוזים קוראים ספרות יפה, 26 אחוזים קוראים חומר עיוני, 44 אחוזים קוראים חומר מתוקשב באינטרנט ובמחשבים, ו- 80 אחוזים קוראים עיתונים.

זה בוודאי לא מפתיע איש שבתרבות ה"פסט" של היום כשהכל מהר כאן ועכשיו ושהנוער של היום פחות קורא ספרים.
תוכנית טלוויזיה, מחשב, נהיגה, עצבים של אנשים, או שאתה מהר ומיידי או  שאתה לא קיים….

אני באמת לא יודע מה צפוי לנו מדור שלא ידע את הספר, ומה זה יוליד לעולמנו בהמשך? האם זה באמת רק שינוע של מערכת, מהדבר הזה ביד שיצא מבית-הדפוס שקוראים לו "ספר" אל העולם הדיגיטלי שבראשו המחשב, או שבאמת מדובר במעבר לעולם אחר לגמרי? האמת, זה קצת מפחיד אותי שמחר האנשים שינהיגו את העולם לא ממש למדו להעריך את כוחו של ספר.
ואולי אני פשוט קצת רומנטי ו Old- fashioned?



David Allen, productivity guru deluxe, has put together a cool model for measuring one's self-management (see below). Actually, what is really important about how Allen views the model below is that it is not rigid- we all move in and out of each quadrant depending on the issue, our frame of mind and the people we work with. That being said, we do have a certain profile, patterns that represent us more than others. Allen views this from the perspective of Control and Perspective. Have a look. I adopted this exercise for use in my managers mastermind group and it generated lively dialogue, meaningful introspection and conversation that cut through the "looking good" stuff to some core perspectives…

Also, be sure to check out the David Allen: What Kind of Self-Manager Are You? feature on the BNET website where you can find a lot more information on the 4 quadrants of The Self-Management Matrix.

The matrix contains 4 quadrants constucted on the axes of Control and Perspective.



The 4 Quadrants

1 // The Victim/Responder

A person who has little control and little perspective. At the mercy of outside forces. Operates in crisis mode. Deals with the latest and the loudest. Tries to just keep the ship afloat.

2 // The Micromanager/ Implementer

A person who operates with a high control factor, but lacks perspective. Inordinate emphasis on structure, process, and system. Tendency to overorganize.

3 // The Crazy Maker/Visionary

A person who has a high level of perspective, but a low level of control. Too many ideas on proportion to the amount they can get done. Takes on too many commitments. Their systems and behaviors are not functioning to capture and contain all of their creative output.

4 // The Captain & Commander

Incorporates a balance of perspective and structure, where an internal rather than an external source directs your energy and focus. Committed to a course and prepared to make the slightest corrections that may be required.

I can tell you one thing, that without a good handle on how to manage one 'self life can be pretty messy. There is a real art to this. No doubt a part of art of living that we don't always pay enough attention to.

 

האם פעם חשבתם כמה נזק עושה לנו השיפוטיות? האם שמתם לב כמה דאגות, פגיעות, משברים, עימותים, קנאה ואפילו שנאה, הגיעו לעולם דרך "ערוץ הביקורת "?
בערוץ הזה תמצאו את הכל: למה הוא לא בסדר, למה זה לא מספיק טוב, איך זה שהוא בכלל לא חושב עלינו ואיך זה שהיא ממש לא מגיבה כמו שציפינו ממנה…
לפעמים אני חושב שכל העולם הזה של בני-אדם מוליד את האלימות שלו בראש ובראשונה בדרך שבה למדנו להסתכל על דברים ואנשים- דרך הרצונות שלנו, הציפיות שלנו מאחרים ומדברים, מי למעלה ומי למטה.
ומה היה קורה לו היינו יכולים לעשות "רי-סט", לקום בוקר אחד ולהסתכל על המציאות בדיוק כמו שהיא, מבלי לרצות שכל דבר יהיה משהו אחר, מישהו אחר, דבר אחר.

Criticize less. Accept more. Observe all.


יש דברים שפשוט כואב הלב עליהם. זה מה שקרה לי שקראתי את המאמר במוסף הארץ מתאריך 18.6.2010: " קיבוץ נדבות".  ומתחת לכותרת: " מי אחראי לכך שבני הדור המייסדים בקיבוצים שעברו הפרטה הגיעו למצב המשפיל של קשישים המתחננים לתוספת תשלום על פנסיה זעומה או לעזרה בתיקון גג דולף בחורף? אז שהו, שזה מסובך….".

המאמר:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1174712.html

אני לא יליד קבוץ ואינני יכול להגיד דבר וחצי דבר על איך זה לגדול בקבוץ "ההוא", הקבוץ המיתולוגי לפני עידן ההפרטה, בבית הילדים וכל סממני התקופה היא. אך זה לא אומר שאין מקום חשוב בליבי ל"קבוץ", כל מה שהוא סמל ועשה בחיי. כילד שגדל במשפחה חצי- ישראלית בארה"ב, משפחה ציונית שבה התחנכתי על ברכי היהדות ושיבת ציון, משפחה שבסופו של דבר כן ארזה את המזוודות וחזרה לארץ (אמנם אחרי 23 שנים), הקבוץ תמיד סימל אצלי את "ישראל במיטבה". כמובן, "הקבוץ" שאני חוויתי לתקופה של חצי שנה בגיל 17, לא היה ממש הקבוץ ה"אמיתי", אלא רעיון שאצלי היה גדול- מימדים. היה משהו אצלו ש"הדליק" אותי. אולי הפילוסופיה של א.ד. גורדון והקשר לאהבת האדמה, אולי הניגוד הגדול עם החיים שלי כילד פרבר- עירוני ברובע קווינס, ניו-יורק.  האמת היא שה"קבוץ" היה תמיד  דבר חצי-מיתולוגי לאלפי יהודים ולא-יהודים בכל העולם, ללא קשר אם, כמה ועד כמה באמת חיו בו במציאות.  מה שלא נגיד, התקופה שעשיתי בקבוץ שדה אליהו בגיל 17 השפיע עלי רבות.  כל –כך רבות שבסוף הלכתי ללמוד חקלאות במדבר אריזונה על מנת לחזור לארץ במטרה ל"ייבש ביצות" (קצת שכחתי אז שהביצות כבר ייובשו וזה לא היה רעיון כל-כך טוב גם ככה…). זה סיפור ארוך, כי  למרות שלימודי החקלאות מאוד לא התאימו לי , הם עשו הבדל בחיי  עם השלכות לשנים רבות (למרות שלא למדתי הרבה….).

בן- גוריון פעם כינה את הקבוץ ה"אוורסט שלנו". כך שאני לא היחיד שמזדעזע מהבלון הזה שהתנפץ שקוראים לו ה"קבוץ". הכתבה ב"הארץ" שסיפר על מצבם העגום של אלפי חברי הקבוץ הקשישים הנשארים ללא פנסיה עם הצורך להילחם על הדברים הכי בסיסיים בחיים, פשוט זעזע אותי. וילדיהם של אותם קשישים?  בגדול, לא תמיד  ממש אמפאטיים,  מסופר שהם  בעצמם כבר "הסתדרו" תחת "תכנית ההפרטה" של המשק. אולי מהנכדים יש יחס יותר חם, אם לא מעשי במיוחד, אך המסר ברור: האידיאליסטים של אז הם הקשישים המסכנים והפראיירים של היום.

מזכיר התנועה הקבוצית, זאב שור, מצוטט בכתבה: " אני מסכים שהסכום של 2760 שקל לפנסיונר הוא איום ונורא. זה לא בגלל שחשבנו שזה סכום נכון- זה מה שהיה אפשרי".

כואב הלב כשאני חושב שהאנשים האלה- ה"קשישים"- הם  הם אלה שבנו את הקבוצים, ובמידה לא קטנה גם את המדינה הצעירה, לחמו במלחמה אחרי במלחמה ביחידות "הכי הכי", חיו בצניעות מדהימה שנים רבות על מנת לקדם ולקיים רעיון שהתמסרו לו, ולא רק בשביל עצמם . אנשים שאחוז גדול במיוחד מהם עברו וברחו מהשואה, אותם אנשים שאיבדו את יקיריהם ואת ילדותם תחת היטלר. כואב הלב, פשוט כואב הלב על מה שקרה לקבוץ שלנו.

יש אמרה שאומרת

"Any society, any nation, is judged on the basis of how it treats its weakest members ".

ממש כואב הלב.