You are currently browsing the category archive for the ‘מחשבות’ category.
לפעמים אני מרגיש שירושלים היא ממש ארץ בפני עצמה אשר חלים עליה חוקים שונים לאוכלוסיה שונה.
קחו לדוגמא חוויה שעברתי לפני כשבועיים כשנסעתי עם אשתי לבקר דוד במצב קריטי בטיפול נמרץ בבית-חולים שערי צדק.
זו היתה שבת (מעניין איך שהכל קורה בשבת…), ובדרך לירושלים כבר הצלחנו לגלות שיש לנו פאנצ'ר בגלגל, ההרפתקה של החלפת גלגל בכביש מהיר בטמפרטורות של 35 מעלות כבר בישרה שזה לא הולך להיות יום רגיל…
אני אדם שאוהב את השבת, אני נשבע לכם, אוהב את השקט, לשבות קצת מכל מעשיי (או לפחות רובם) ולהנות מהמנוחה.
המסורת היהודית מושרשת בי עמוק למרות שאני לא ממש שומר אותה, אבל כשאני נתקל ב דברים המעצבנים של השבת ה"ממלכתית" אני מאבד את שוויון הנפש ומתחיל לחבל באותם שורשים מסורתיים.
אז מגיעים ל"שערי-צדק" והדבר הראשון שאנו רואים הוא שלא נותנים לך להיכנס לחנייה של בית-החולים למרות שמולנו עומדים כ- 150 חניות ריקות. אומרים לנו שזה ל"צוות חרום" אבל ברור כשמש שזה רק תרוץ להימנע מהסוגיה של לקחת כסף בשבת.
שבת קודש בעינה עומדת אבל שכולם ילכו ויחפשו לחנות על מדרכות, באדום-לבן, על הר, רחוק, מה זה משנה, זה לא הבעיה שלהם, בית החולים "שומר שבת".
וכשכבר מגיעים וצריכים להגיע לקומה 10 יש עוד הפתעה, קוראים לה "מעלית שבת".
מעלית שבת היא עוד רעיון "מבריק" מהסדרה שעושה הכל על מנת שאף יהודי לא יפעיל חשמל.
עומדים דקות ארוכות מול המעלית ומחכים שהיא תרד בכל קומה וקומה, ואז תעלה כל קומה וקומה.
השבת נשמרת, והאנשים? שיתאמצו קצת, מה כבר קרה?
וכשאנו באים רעבים ורוצים לקנות משהו לאכול, כמובן הכל סגור, נעול, מה זה משנה שהאנשים יביאו מהבית.
ולהביא מתנה לביקור החולים? הצחקתם אותי, למה לא חשבת על זה לפני-כן, פה אנו שומרים שבת!
השבת שומרת עלינו, כמו שאמר אחד העם, אבל לא זו הכוונה בעיני.
מצידי אני "שם" עד שרוח השבת טובעת בים של מניפולציות הלכתיות…ואז אני כבר לא שם.
זה בדיוק זה שמרחיק כל-כך הרבה יהודים מלבוא ולהתקרב לערכי השבת והמסורת בכלל.
מי אוהב את השבת? אני ועוד הרבה כמוני.
בשבת האחרונה חגגנו את יום הולדתה ה- 18 של ילדתי הבכורה.
בשבת בבוקר, כאשר העולם ריק מפקקים וחשים קצת קרוב יותר לטבע וקצת יותר רגועים, נסענו צפונה לקבוץ שבו בתי גרה, כחניכה טרייה במכינה הקדם- צבאית למנהיגות, שזו מעין מסגרת של "שנת שרות" עם למידה "לשמה" לפני השרות הצבאי.
למרות שעברו רק כ-5 שבועות מתחילת התוכנית, ומהיום שביתי כבר "העתיקה מגורים", כשהפעם פגשתי בביתי מייד הרגשת שפגשתי לפתע פתאום במישהי קצת אחרת.
הרהורי הובילו אותי לתחושת ה déjà vu, אבל הפעם לא אני שהייתי "שם" אלא שבתי כאילו "התחברה להיסטוריה שלי", ולמה הכוונה?
יש לי בת נפלאה, ילדה אמינה, חכמה, אחראית.
ובכל זאת, מאז הגעתה לחטיבת הביניים ובכל שנות התיכון, יותר ויותר התקשתי ממש להתחבר לעולמה.
לא מצאתי את עצמי בעולם שהיא כל-כך "דחפה" קדימה: יציאות ליליות בסופי שבוע שמהן חוזרים ב5:00 בבוקר וישנים עד 15:00 בצהריים למחרת; הישיבה מול הפייסבוק האין-סופי; הבקשות החוזרות ונשנות לקנות עוד משהו ועוד משהו; הדרישה לקבל את האוטו וכל פעם למקום עוד יותר רחוק… היה נדמה לי שרוב הזמן כשאני רואה את בתי "מולי" היא בו בעת מול אחד מ 3 מסכים אפשריים: הטלוויזיה, המחשב או המראה.
כמובן, אני מגזים קצת אך זו היתה תחושתי לתקופה ארוכה.
חשבתי לעצמי, "מה כבר יכול לעניין אותה אצל אביה שעולמו כל-כך רחוק מהדברים האלה?".
אחרי הכל אנו כבר נמצאים בצד השני של גיל ה 50, מעניין אותנו פילוסופיה בודהיסטית, טיולי טבע, יוגה, הליכות בוקר השכם- נראה לי שזה נשמע לה "מה זה משעמם…" ולא רלוונטי לחלוטין.
אך בשנה האחרונה כבר התחילו להתרקם נקודות חיבור סביב אירועים מעצבים:
נסיעתה לפולין (כאשר גם הסבא שלה- אבי- ניצול שואה), ולהבדיל, נסיעת כיף ל"בורגס" שבה חלתה במשך רוב הבילוי; תפקידה כבמאית הצגה נפלאה במגמת תיאטרון, ולצערנו הרב, התמודדות עם מוות כואב של חברה שנהרגה בתאונת דרכים איומה.
והנה, בשבת שעברה, אנו מגיעים למבואה של המגורים של חניכי המכינה ואני רואה את ביתי המחייכת יוצאת לקראתנו- יחפה, שיער פזור, חיוך גדול על פניה. והמגורים? אם היינו רואים אותם בעיר היינו מכנים אותם "סלאמס" אבל פה הם בסדר גמור, אולי "מגורי מתנדבים" מתקופה אחרת .
אין ספק שיש ערימה של חברה על הדשא ואני מזמזם בראשי את "ההיאחזות הנח"ל בסיני, המון דברים יפים ראו עיני…". הייתכן? איפה המסכים השונים? לחיות 3 בנות בחדר? שרותים בחוץ לחדר לכולם בקומה? איפה הפייסבוק, איפה? "בהיאחזות הנח"ל בסיני לא האמנתי לעיני…".
ואז לאחר החיבוקים והנשיקות, כוס התה וחתיכת העוגה במועדון ("אצלנו במרכז" ה"מועדון" הזה בוודאי היה נחשב צריף לעובדים הזרים העובדים את אדמתנו), התחילו המילים לצאת, וחוש השמיעה שלי נכנס לפעולה.
בשטף המילים הרבות שיצאו מפי ביתי היתה מנגינה חדשה ומפתיעה:
מילים כמו "מרתק" בתיאור שלה על הרצאה שקבלו בתחום הפילוסופיה היהודית; שמתי לב שהמילה "ערכים" נשמעה בצורה לא פרופורציונאלית בהרבה למה שהיה נדמה לי מהעבר; כשדברתי על קואצ'ינג, על מאסרטמיינד על הודו ועל סין וגם על יפן (משום מה לא דברנו יותר מדי על ארץ הולדתי, ארה"ב), היה נדמה לי ש"חלון ההקשבה" התרחב קמעה, לפחות בוודאות לא שמעתי הפעם את הביטוי המעצבן, "אתה חופר, אבא".
והיו עוד מילים וביטויים של ביתי שהציתו את סקרנותי: "ניהול עצמי", "לקיחת אחריות", "תכנון", התנדבות בקהילה עם נוער אתיופי עולים ורעיון ליזום חוג תיאטרון לנוער בסיכון.
ואני, האבא, בצד השני של 50 , מתקשה להסתיר את התרגשותי, פן זה יברח לחלל האויר.
הייתכן שזו באמת בתי היקרה ואלו באמת דבריה או שמא אני מהרהר מתוך מה שהיה או לא היה בהיסטוריה הפרטית שלי?
לקראת ערב אנו ההורים עושים את דרכנו חזרה למרכז הארץ, הפעם מלווים במכוניות רבות, פקקים מוכרים, ותחושה שהטבע "מאחורינו".
אך ליבי שר: "כל השרות והדליות והרינות…", והפרצוף המתוק והמחויך של ביתי נמצא מולי ובתוכי.
נדמה שההיסטוריה היפה כבר היתה קצת יותר של שנינו.
אני זוכר את התקופה שהנהלות בארגונים, בתי- ספר ובבתי-עסק- אפילו חברות סטארט-אפ- היו מציעות לעובדים איזושהי סדנא ב"יצירתיות", כחלופה אחת בסל הצ'ופרים, כגון טיולי ג'יפים, מסאז'ים, ארוחת-ערב לעובדים ובני הזוג, וכדומה.
הקונספט הזה passé מזמן כי בעולם העסקים של היום אחת המילים הנשמעות יותר יותר ליד המילה "הצלחה" היא "יצירתיות", כערוץ מהותי ו "כדאי" לחדשנות ותחרותיות בשוק.
בסקר בין 1500 מנכ"לים שארגנה חברת IBM, נבחרה היצירתיות כתחום החשוב ביותר למנהיגות בעתיד. מדינות סביב העולם מדגישות את הצורך בפיתוח יצירתיות בחיפוש, פיתוח ויישום פתרונות בכמעט כל תחום בחיינו.
ועם כל זה, עדיין לא ברור לאף אחד מה בדיוק נחשב "יצירתי", איך ואצל מי היצירתיות נוצרת ומהן המרכיבים של אותה יצירתיות.
מה שמוסכם ברובו הוא שחשיבה יצירתית מובילה למסקנה שאף פעם "אין תשובה אחת נכונה" ועל מנת לפתח דרכים, פתרונות ומוצרים יצירתיים נדרשים שני סוגים שונים של חשיבה: divergent thinking, יצירת רעיונות רבים ושונים, ו convergent thinking, חיבור בין ין רעיונות בדרך יישומית ומחויבת.
מי הוא "אדם יצירתי"?
יצא לי להכיר אנשים יצירתיים רבים, ורובם הם רחוקים מאוד מהדימוי של ה"איש היצירתי" המשורר, המוזיקאי או האמן המיוסר.
קבלנו חינוך שבנה מיתוס לגבי מה נחשב יצירתי, ואם לא חשת שאתה עתיד להיות איינשטיין (אלברט או אריק, לצורך הענין) , מאדאם קיורי, ביל גייטס, שייקספיר או ביאליק, לא נתת יותר מדי מחשבה לטפח את היצירתיות שבך.
אך, לדעתי (ולא רק דעתי), בתוך כל אחד יושב מאגר של יצירתיות עם פוטנציאל לא ממומש.
פיתוח פוטנציאל זה דורש אומץ להיות שונה, ערנות לשאול שאלות היכן שכולם מחפשים תשובות, ומחויבות ללכת עם תחושת הבטן ולהניח קצת למה שאמרו ה"מומחים" וטבלאות האקסל.
אחד הגורמים המבדילים בין אנשים יצירתיים יותר מאלה שרואים את עצמם "לא יצירתיים", הוא החופש שה"יצירתיים" לוקחים לעצמם "לשחק" עם רעיונות קטנים, כביכול, בזוויות או חיבורים שונים מבלי לדעת לאן כל זה מוביל….
העובדה שהיצירתיות שייכת לכולנו אינה גורעת מאומה מהעובדה שפשוט יש אנשים "יצירתיים במיוחד" שהנושא "לחשוב אחרת" היא בנפשם ובטבעם.
קשה לזהות מי הם ה"יצריתיים במיוחד" אבל אם אתם חשים משיכה חזקה וקירבה לנושא היצירתיות, ייתכן שהקטגוריה הזו תוכל להתאים לכם. א
ני מאוד אוהב להיות בקרבת אנשים כאלה ואני מאמין ביכולתם להביא פן אחר, זוית חדשה, מחשבה טרייה וחדות היכן ששולטת השגרה והתבניות השחוקות.
לא תמיד הולך להם, לחברה היצירתיים האלה, כי העולם לא ממש בנוי לאלה שמוציאים אותו מהקופסא כל הזמן וזו אולי אחת הסיבות שהרבה רעיונות טובים לא ממש מתקדמים בסופו של דבר בחיים.
מסגרת הקואצ'ינג ומסגרת המאסטרמיינד הן שתי מסגרות נפלאות המקדשות את החופש להיות יצירתי, להקשיב, להיות שונה, לתת לדברים להתהוות כמו שהן ולא בדיוק כמו שהמטרה "הציבה".
ישנה הרבה עוצמה בגישות האלה והמון מקום ל"המון" בחיים.
Those who approach life like a child playing a game, moving and pushing pieces, possess the power of kings- Hercalitus, Greek philosopher
סיפור אמיתי ממורה בכיתה י' בית-ספר תיכון בארה"ב.
המורה עמדה מול הכיתה וציירה עיגול שחור על הלוח:
היא שאלה את הכיתה מה ציירה.
מספר שניות עברו ומישהו אמר, " עיגול שחור על הלוח".
שאר התלמידים, ללא יוצא מן הכלל, הנהנו בראשם שמה שנאמר היה הדבר הברור לעיין ולא אמרו דבר נוסף.
"אני מתפלא עליכם", אמרה המורה, " עשיתי את התרגיל הזה בדיוק לאחרנה בגן ילדים והם חשבו על 50 דברים שונים שהצורה הזאת יכולה להיות: עין של ינשוף, ראש עמוד טלפון במבט מלמעלה, כוכב מרחוק, ביצת עין, בין היתר.
הדמיון שלהם היה בשימוש אקטיבי מאוד."
בעשר שנים שלנו בין היותנו בגן-ילדים לכיתה י' בתיכון, אנו לומדים, משננים ונבחנים שיש "תשובה אחת נכונה".
אנו מאבדים את היכולת לחפש יותר מ"תשובה אחת נכונה".
הלימוד שלנו מכוון אותנו להיות ספציפיים, שזה חשוב בהרבה מקרים ומצבים, על חשבון פיתוח עוצמת דמיון שלנו, שגם הוא חשוב בהרבה מקרים ומצבים.
אומרים שעד שהאדם הממוצע מסיים את לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הוא יעבור יותר מ 2600 מבחנים, ובוחנים שונים.
ה"תשובה הנכונה" היא מנטרה רבת-עוצמה בתודעתנו.
הבעייה הגדולה היא שרוב מה שאנו פוגשים בחיים איננו כזה.
החיים הם אינם חדים ודיקוטומיים אלה פרדוקסאלים ומבולבלים.
היכולת לחפש הרבה "תשובות נכונות" היא בעיני לב המושג שקורים "יצירתיות".
הלוואי ויכולנו בנקודה הזאת לחיות בצורה יותר יצירתית בכל תחומי החיים. כמו שעשינו פעם…שהיינו בגן- אתם זוכרים?
"While we try to teach our children all about life, our children teach us what life is all about." – Angela Schwindt
יש לי שני ילדים מקסימים: בת שזה עתה סיימה תיכון ובן שעולה לי'א.
ילדים יקרים לי מאוד.
בתור אבא אני תוהה לעצמי איך זה שעברו כל-כך הרבה שנים ואני בקושי זוכר אותם יושבים או שוכבים עם ספר ביד??? הייתכן? הייתכן, שילדים יכולים לעבור את כל מערכת החינוך מבלי להחזיק ספר ביד?
לי זה פשוט נראה הזוי, הרי איפה הייתי אני בחיים לולא היה קיים הדבר הזה שקוראים ספר? לא שאני אחד מאלה שתמיד מסתובב עם רומן כלשהו בתיק, ממש לא, כי רוב מה שאני קורא הוא non-fiction, בנושאים שמעניינים אותי.
קשה להגיד שאי פעם הייתי תולעת ספרים.
אבל הקריאה היא חלק כל-כך חשוב בחיי, עולם של רעיונות, דיאלוג, חקירה, חיפוש והתרגשות.
העולם בלעדיו נראה לי ריק מאוד.
ב-2004 נערך סקר בהקיף 300 אלף תלמידים בגילאי 15-16. בסקר נבדק ונמצא: 80% מבני הנוער מעדיפים לקרוא עיתונים ולא ספרות יפה.
מהסקר עולה עוד כי מבין השליש שקוראים ספרים, 33% לא עושים זאת להנאתם אלא רק לצורכי משימות המוטלות בבית עוד עולה כי 70 אחוזים מהבנות קוראות להנאתן, לעומת 48 אחוזים מהבנים.
בפילוח העדפות הקריאה עולה כי 48 אחוזים מהנוער קורא כתבי עת, 18 אחוזים קוראים קומיקס, 33 אחוזים קוראים ספרות יפה, 26 אחוזים קוראים חומר עיוני, 44 אחוזים קוראים חומר מתוקשב באינטרנט ובמחשבים, ו- 80 אחוזים קוראים עיתונים.
זה בוודאי לא מפתיע איש שבתרבות ה"פסט" של היום כשהכל מהר כאן ועכשיו ושהנוער של היום פחות קורא ספרים.
תוכנית טלוויזיה, מחשב, נהיגה, עצבים של אנשים, או שאתה מהר ומיידי או שאתה לא קיים….
אני באמת לא יודע מה צפוי לנו מדור שלא ידע את הספר, ומה זה יוליד לעולמנו בהמשך? האם זה באמת רק שינוע של מערכת, מהדבר הזה ביד שיצא מבית-הדפוס שקוראים לו "ספר" אל העולם הדיגיטלי שבראשו המחשב, או שבאמת מדובר במעבר לעולם אחר לגמרי? האמת, זה קצת מפחיד אותי שמחר האנשים שינהיגו את העולם לא ממש למדו להעריך את כוחו של ספר.
ואולי אני פשוט קצת רומנטי ו Old- fashioned?
האם פעם חשבתם כמה נזק עושה לנו השיפוטיות? האם שמתם לב כמה דאגות, פגיעות, משברים, עימותים, קנאה ואפילו שנאה, הגיעו לעולם דרך "ערוץ הביקורת "?
בערוץ הזה תמצאו את הכל: למה הוא לא בסדר, למה זה לא מספיק טוב, איך זה שהוא בכלל לא חושב עלינו ואיך זה שהיא ממש לא מגיבה כמו שציפינו ממנה…
לפעמים אני חושב שכל העולם הזה של בני-אדם מוליד את האלימות שלו בראש ובראשונה בדרך שבה למדנו להסתכל על דברים ואנשים- דרך הרצונות שלנו, הציפיות שלנו מאחרים ומדברים, מי למעלה ומי למטה.
ומה היה קורה לו היינו יכולים לעשות "רי-סט", לקום בוקר אחד ולהסתכל על המציאות בדיוק כמו שהיא, מבלי לרצות שכל דבר יהיה משהו אחר, מישהו אחר, דבר אחר.
Criticize less. Accept more. Observe all.
אחד האסימונים שנפלו לי בעקבות כנס המאסטרמיינד הראשון במאי היה שהמאסטרמיינד הוא הרבה יותר "גדול" ממה שקודם חשבתי! אני תוהה למה לקח לי יותר מ 5 שנים להבין זאת… אבל פתאום ראיתי כיצד והיכן המאסטרמיינד יכול "לפתוח", להעצים, ל"התניע" ולהפרות כל- כך הרבה אנשים במצבים שונים ומגוונים. המאסטרמיינד כדרך של גיבוש והנעה לחשיבה ואנרגיה בקבוצה זה דבר אחד וחשוב; אך המאסטרמיינד כ"טכנולוגיה" ופלטפורמה שיכולה לתרום היכן שאנשים עובדים או נמצאים לבד וחסר להם את ה"מנוע" הזה של "חשיבה ביחד" על מנת "להניע ולהגיע", זה דבר קצת אחר- השמיים הם הגבול!
אני מוצא שהעולם שלנו פשוט דל בהזדמנויות שבהן אנשים יכולים לדבר אחד עם השני, ללא אגו, במרחב ביטחון, ללא שיפוט אשר אחד מקשיב "לטובת השני". אנחנו מניחים, לא בצדק, שאנשים מדברים רק "בשביל עצמם" ועל מנת "לקבל" משהו. זה כמובן קיים אבל כחנו את כוחה של נתינה ומה שהוא עושה לא רק למקבל אלא לנותן!
בשבועות האחרונים, אני פשוט מתרגש כאשר אני חווה שכמעט בכל כוון שאני רק מסתכל , מתחבר לי המאסטרמיינד ככלי מפרה ו"מתניע". בשיחותיי עם אנשים- רובם אך לא כולם אנשי עסקים ומנהלים- מייד מבחינים כולנו בפוטנציאל של המאסטרמיינד בתחומים שונים:
- כנסים- היכן שאנשים נפגשים ללמוד, לעדכן ולהתעדכן.
- ארגונים ואיגודים: בנקים, ביטוח, עורכי-דין, רואי חשבון, חברות הייטק, ביטחון, חברות ייבוא, בין היתר.
- חינוך, קהילה, ייעוץ, השכלה, אומנויות, בין היתר.
הפוטנציאל מתחיל במשפט המפורסם: אנשים העוזרים זה לזה להצליח – עוזרים לעצמם להצליח יותר!
והיכן הוא נגמר?
The Sky is the limit!?
מרגש…
I often find myself thinking about all those "sixties" people, who are all now pushing or well-passed age 60 themselves. As a child in the US of the "early seventies" myself, I can still remember how the "sixties" gang all seemed like a bunch of idealistic, courageous and a bit off- the-wall mentors to me. To be sure, they were not all of this mold and many only seemed to be so because they were "older" and I was "younger.
And today, long past the tumultuous days of that era, I often find myself wondering about what has passed on for good, what has been transformed and what is still "out there" waiting to be moved ahead, changed, evolved. Change the world? There is a quote that I love that always brings a few goose bumps to me….
A hundred years from now it will not matter what my bank account was, the sort of house I lived in, or the kind of car I drove…but the world may be different because I was important in the life of a child
Forest E. Witcraft
Witcraft, I have learned from the internet, was a scholar, teacher, and Boy Scout administrator who wrote these words in October 1950 issue of Scouting magazine. It was a year in which the world was just starting to recover from the worst war in history and the Cold War was reaching fearful levels.
And I think to myself: I am neither a scholar nor a teacher nor a Boy Scout administrator. I have nothing in common with this Witcraft….and yet his words always send me inside myself, my mind questioning if one can really change anything, anywhere and anyone in a world that is based on permanent change in and of itself. Do we really have the capacity to change the world? Or is this just a "passing phase of youth", a step towards "growing up".
Something tells me that I that this idea about "changing the world" is not going to leave my system, despite the years that tick by, not in this lifetime at least…but more and more the following quote brings light to my eyes:
"One person cannot change the world, but one can change the life of one person." Do you know who said that? According to the internet, it is "unknown". I like this "unknown" guy, he\she is really brilliant. Perhaps I will meet him or her one day.
And who is this one person anyway??
שיטת ה world cafe התפתחה בארה"ב כדרך חדשנית לניהול שיחות בין אנשים המאפשרת שיחה פתוחה על "שאלות גדולות" בדרך של הפריה הדדית ויצירת "אינטליגנציה קולקטיבית". עד כה אלפי אנשים השתמשו בשיטה הזאת באירועים של 12- 2000 איש במגזר הציבורי, תעשייתי והקהילתי. ישנם יישומים רבים לשיטה- בהתאם לאופי המטרות, השאלות והקבוצה.
כ"משוגע על המאסטרמיינד" אולי היה צפוי שמייד אתחבר גם ל world cafe- ואכן, קרה.
בקבוצת ה"מאסטרמיינד מנהלים\בעלי עסקים" שבארגוני והנחייתי מזה יותר מ 4 שנים, התנסנו ב"קפה" של 13 איש על שאלות גדולות במיוחד: מהי הצלחה, " מהו להשאיר חותם", כסף- מה זה "מפסיק כסף"?, ו"מה להגיד לבן שלך אחרי שחוזר מטיול בהודו". החשמל פשוט היה באויר כאשר חברים ואורחים עברו משולחן לשולחן, שיתפו ביחד על כמה מה"שאלות הגדולות" שבחיים. ה big talk החליף את ה small talk היומיומי.
ומה תגידו על זה? לאחרונה הופיע מאמר בניו יורק טיימס הנקרא:
. "Talk Deeply, Be Happy" המאמר מספר על מחקרים המראים שאנשים העוסקים בשיחות על "נושאים גדולים" נוטים להיות מאושרים יותר מאלה שעסוקים יותר ב "סמול טוק" .מעניין, דבר כזה אף פעם לא עבר בראשי אבל זה הגיוני לגמרי. אני בהיחלט אדם שיכול להצביע על כל מיני שיחות "גדולות" שעיצבו לי את החיים, לכאן ולכאן…
אם למי שמודע לעוצמתה של שיחה אחת "טובה" בחיים.
http://well.blogs.nytimes.com/2010/03/17/talk-deeply-be-happy/
הסלוגן של ה world cafe יכול בהחלט להיות הסלוגן של המאסטרמיינד- הרי אחים אנחנו..
The power of conversations that matter
לפרטים נוספים, על world cafe באתר:http://www.theworldcafe.com/what.htm
Even from my earliest childhood growing up in New York I recall that wherever I went people were talking about how successful this or that person was—"He's a doctor", "He works for a big firm", "He made a lot of money in the stock market", etc. And again, even from earliest childhood, I could never understand why people always talked about how "successful" everyone was, with hardly a word about how "happy" this or that person was.
Many years later, just recently in fact, I came upon a wonderful article about a king (yes, a king!), of this fascinating little nation called Bhutan tucked away between such Asian giants as China and India. Bhutan is no ordinary nation. It is one of the most isolated nations in the world. Most of Bhutan is covered in forest, there are fewer than 2.5 million people in the entire nation, Buddhist culture and religion are everywhere and only in 1999 was the ban on television and internet lifted. Per capita income in Bhutan is around $1,400, ranked 124th in the world. More than 80% of the population live as subsistence farmers.
And here is the most fascinating point: despite being among the world's poorer nations, Bhutan is also one of the happiest nations on earth! Over 20 years ago, amidst criticism from Western economic experts that Bhutan was not developing "fast enough", the King of Bhutan went on record as saying "Gross National Happiness is more important than Gross National Product." The statement signaled his commitment to building an economy that is appropriate for Bhutan's culture and people, based on Buddhist spiritual values, and has served as a unifying vision for the economy. While Bhutan has been very successful till recently in isolating itself from world modernization and globalization, the big challenges are ahead as internet and television have entered the lives of Bhutanese only very recently…
In a survey in 2005, 45 percent of Bhutanese reported being very happy, 52 percent reported being happy and only three percent reported not being happy. Based on this data, the Happy Planet Index estimates that the average level of life satisfaction in Bhutan is within the top 10 percent of nations worldwide, and certainly higher than other nations with similar levels of GDP per capita.
While there will always be skeptics and "experts" who will dwell on all the many questions that can be asked about what is happiness, how is it measured, who says what, how it was measured, and so on…today more and more western economic psychologists, such as 2002 Nobel Laureate Daniel Kahneman, question the link between levels of income and happiness.
I ask: can't we simply observe our lives, ourselves, the lives of those closest to us and understand that while money has importance to us in so many ways, happiness does not equal having money and having money does not equal having happiness? And once having done so, what do we do with that observation?
A wonderful video clip on Bhutan and Gross National Happiness
http://www.youtube.com/watch?v=CXJwNSkdTH0.
Pretty cool for a king, ay?
רוני דוניץ | ™Dunetzmastermind 
תגובות אחרונות