You are currently browsing the tag archive for the ‘צמיחה אישית’ tag.

 

האם פעם חשבתם כמה נזק עושה לנו השיפוטיות? האם שמתם לב כמה דאגות, פגיעות, משברים, עימותים, קנאה ואפילו שנאה, הגיעו לעולם דרך "ערוץ הביקורת "?
בערוץ הזה תמצאו את הכל: למה הוא לא בסדר, למה זה לא מספיק טוב, איך זה שהוא בכלל לא חושב עלינו ואיך זה שהיא ממש לא מגיבה כמו שציפינו ממנה…
לפעמים אני חושב שכל העולם הזה של בני-אדם מוליד את האלימות שלו בראש ובראשונה בדרך שבה למדנו להסתכל על דברים ואנשים- דרך הרצונות שלנו, הציפיות שלנו מאחרים ומדברים, מי למעלה ומי למטה.
ומה היה קורה לו היינו יכולים לעשות "רי-סט", לקום בוקר אחד ולהסתכל על המציאות בדיוק כמו שהיא, מבלי לרצות שכל דבר יהיה משהו אחר, מישהו אחר, דבר אחר.

Criticize less. Accept more. Observe all.

מודעות פרסומת

We are all aware of how difficult it is for people to make changes which of course includes accepting new ideas or even tolerating questions regarding old and "accepted" ideas. But are we aware of how often people "kill ideas" on a daily even hourly basis? Check and see what happens in your conversations with those close to you at home, those at work, telephone calls and even e mail and forum chatting? Believe me, you will be surprised if not shocked!

So it is, perhaps its essential human nature, perhaps the workings of our minds which are not mindful, or perhaps it is just plain habit. With that in mind, I would like to make some suggestions to those readers who find themselves challenged in this area at work, with an eye to new products, strategy or market research:

At every brainstorm and/or mastermind situation make everybody aware that there is no criticism allowed. That is a tough one for people to handle so if you need to do it professionally make sure you have a skilled facilitator or third party to run the session.

Be careful who you invite to such sessions…if your idea is young make sure you invite people positive on the idea to your brainstorming session and be aware of people who start by saying "I would like to be the devil's advocate….represent "reality"….While this has great value at a later stage of development it is a TERRIBLE thing to have at the early stages- a real idea killer!

When your idea is really new choose 5 people who like new ideas and general and share it with them privately, this will give you confidence to move on.

Where possible, invent a "pilot", even if it is not commercial because there is no better learning than actually doing the thing itself and seeing what comes out! Make it short and sweet, though, so you don't get bogged down in the pilot stuff and away from the "real stuff".

And remember: every new idea began somewhere else, not necessarily in your brain and on your hard disk. As such it will keep changing and developing as such is the world and that is a fact that you can either leverage or resist- I suggest you leverage and build it! One never knows the power that one idea can bring to someone, something, somewhere in the world…keep on moving!

I know that many of the solopreneurs/entrepreneurs out there who will ever read this entry have asked themselves the following question more than once: "Is there really any intrinsic value for the world in what I do in my business?". This question surely beckons us to dig down into more philosophical existential issues and searches but in my book it can also lead us into a totally unexpected area- business! Let me ask you- what kind of business are you in? Is it a "soul-based business" or a "market- based business"? What's the difference anyway? Don't both need to make a good profit in order to live, expand and grow?

Yes, of course, a business without profit is like an automobile without gas- it goes nowhere and does nothing. But that is where the similarity ends. In a market-based business what one needs to do is find a niche and fill it. The calling is to make a better or different kind of widget, offer a new or unique buzz to a service, and make sure that people will be willing to pay for what you develop. Not to say that is especially easy but only that there is a different music that guides this whole operation.

In a soul-based business one must live, abide by and succeed at all the same stuff as the "market-based" venture only here the music is generated from a totally different center. It is here that the soul-business proprietor puts some serious stuff in front of him/her, questions like:

Does this business ignite my passion?

Am I providing a product/service that helps others, society and definitely does not damage others, society, the planet?

Who am I when I carry out my business, am I full of energy, wisdom with the urge to give (as well as compete….), or do I find myself totally immersed in the "mechanics" of business- buy low/sell high, presentations that hide information from would-be clients and investors, negotiating out of a position of "gain more by giving less"….

And if it is a soul-business you have then, congratulations, I think you will love what you do and do what you love. Just keep in mind that you will need to cultivate a "double agenda": how to keep the profit coming in as well as nurturing that soul in you and that soul in your business…

“Don’t ask what the world needs. Ask what makes you come alive, and go do it. Because what the world needs is people who have come alive.”

– Howard Thurman

חשבתם פעם על כמה חשוב לדעת להגיד "לא" בזמן הנכון, לאדם הנכון ובמצב הנכון? מסתבר שדבר זה אינו פשוט כלל לאנשים, כולל אנשים שמלאכתם בעולם העסקי, הארגוני והניהולי. יש כל מיני סוגים של "לא": "לא" לבוס, לחבר בצוות, לעובד, לספק, ללקוח, וכו'. ומעניין לבדוק מי הם האנשים שיש להם בעייה להגיד "לא" במקומות עבודה ובהתנהלות של העסק אבל בחיים הפרטיים הם מגיבים אחרת לחלוטין בנושא, ויש אנשים שלוקחים את הקושי לכל מקום שהם נמצאים.

כמאמן, אני מוצא שהנושא הזה של גבולות מופיע בתדירות גבוהה אצל מתאמניי, ולא פעם ולא פעמיים הוא גורר איתו קשיים בניהול היכולת לבחור, קבלת החלטות וניהול זמן. טיפ קטן שאני יכול לתת מניסיוני עם עצמי ועם אחרים הוא לבדוק את הקשר בין האמונה שלך במה שאתה עושה עם הקושי להגיד "לא" לאדם באותו הקשר או נושא. לדוגמא, עצמאים פוגשים את זה הרבה: לקוחות בפוטנציאל מבקשים הנחות, וויתורים ממך על אי- עמידה של מחויבות שלהם, למרות שעל זה לא יעידו. הקושי נוצר שהנושא "לא סגור" אצלנו ואז יש  את הקושי החזר לוותר, רק לא לאבד או לאכזב…

Knowing when and how to say "no" is a great skill to have in relationships, work and in life!

אני לא מרגיש שאני אדם שמיומן מספיק ב"המתנה". אין ספק שחל בי שיפור במשך השנים אבל יש עוד הרבה מה ללמוד פה. אולי הסיכויים שאצליח להצטיין בהמתנה אינם גבוהים, בהתחשב שאני די השלמתי עם ההגדרה של עצמי כאחד, לפי הביטוי ביידיש, עם  "שפילקעס אין תוחיס" (קוצים בישבן). כן, יש לי הרבה רעיונות, הרבה דרייב לעשות הרבה בהרבה  תחומים וזה לא ממש תורם ל"כושר ההמתנה" שלי. אבל אני לא מקבל את זה שאין צורך ויתרון בלשפר את יכולתי להמתין טוב יותר, נכון יותר ואפקטיבי יותר.

אני זוכר שבימי נעורי הייתי רק מקבל מספר טלפון מבחורה שפגשתי בבוקר  ומצאה חן בעיני וכבר בערב הייתי מתקשר. עד שחבר  אחד אמר לי: "תגיד אתה נורמאלי? מי מתקשר לבחורה באותו יום? ככה בחיים לא תמצא לך דייט רציני….בנות צריכות זמן!". ייתכן והוא צדק אבל זה לא ממש עזר כי אחרי שבוע, חודש או חודשיים כבר שוב הייתי פועל מהרגע להרגע.

חובת ההמתנה פגשה אותי בכל-כך הרבה מצבים: תשובה שציפיתי לה ולא הגיעה ימים ארוכים ממקום עבודה חדש שהיו צריכים להחליט לגבי העסקתי; משקיע בקרן הון סיכון שהיה אמור לחזור אלי עם תאירך למפגש; חברה אמריקאית ענקית שהיתה בתהליך של הערכה של טכנולוגיה חדשה שהצעת לה כמנהל פיתוח עסקי בחברת סטארט אפ- תהליך שנמשך ונמרח ללא סוף. אפילו התורים הבלתי- נגמרים לקבלה  אצל קצין מיון בצבא….תמיד נראה שלעולם לא גומרים עם ההמתנה הזאת.

היום, במרומי גיל 50, אני חושב שאני מבין עוד דבר או שניים. אני מבין שההמתנה היא חלק נכבד מתהליך של כל יצירה וכל מערכת יחסים. בלי המתנה, קשה להבין את דבריו של השחקן על הבמה, את שירו של המשורר ואת המוזיקאי המנגן את יצירתו. גם בפיתוח קריירה, עסק או שינוי לא קורה שום דבר במקום, הכל כרוך בהמתנה, לרוב ארוך ומיגע.

"ממתין טוב" הוא אחד שלא קופץ כל רגע על כל דבר ויודע שלחיים ולעסקים יש דינאמיקה משלהם. מעטים הדברים שאי אפשר להמתין להם אפילו קצת. וכבר ראיתי הרבה דברים שנהרסו בגלל שאנשים לא ידעו להמתין לרגע הנכון והמצב הנכון.

צריך לדעת גם איך להמתין. איך למלא את הזמן נכון שההמתה נכפתה עליך, איך להגיב שאנשים לא חוזרים אליך כמו שציפית, כמו שרציתי. יש טיימינג, יש אי- הידיעה ויש את המטרה. ומה שמקשר ביניהם היא המיומנות לדעת מתי הוא הזמן הנכון. ולשם זאת ההמתנה כדבר שכדאי להתאמן עליו. לי יש עוד הרבה ללמוד פה, ואתם?

I've learned one important thing about living. I can do anything I think I can- but I can't do anything alone. No one can go it alone. Create your team!- Dr. Robert Schuller

אילו מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שיום אחד אדבר בשבחו של נושא שקוראים לו "קבוצה" הייתי נופל מהרגליים! כאדם שגדל והתפתח במשך שנים במקומות שונים באוירה של rugged individualism בארה"ב ולאחר מכן כ foreigner  במזרח הרחוק, בדרך כלל ראיתי "קבוצה" כמשהו מגביל, מרסן, מקבע,  ובעיקר כמחולל חוקים ונוהלים מעצבנים המונעים יצירתיות והגשמה עצמית. ואכן, יש קבוצות באלה, ללא ספק.

 אך בשנים האחרונות התוודעתי לכוחו האדיר של קבוצה, וכמובן המאסטרמיינד הוא סוג מאוד מסוים של קבוצה עם עוצמה פוטנציאלית ענקית. האדם הוא יצור קבוצתי ובהווית הגומלין של קיומנו, האדם אף פעם לא ממש לבד- like it or not.

 בשנים האחרונות שמעתי מפי כרמלה קיט ומיקי גרבר, מאמנות בכירות ובעלות של המרכז לאימון בקבוצה, על שיטה מאוד מיוחדת הנקראת "אימון אישי בקבוצה". בשיטה מיוחדת זו, 4-6 מתאמנים באים יחד להתאמן כל אחד על מטרותיו הוא, בתחושה של "ביחד", של שייכות, לכידות והכפלת כח. אימון בקבוצה מספק תמיכה ומשוב להתקדמות המתאמן והוא זרז לתהליכי שינוי. יש משהו קסום בגישה הזו, היכן שבו זמנית מתנהלים 3 תהליכים: המתאמן בתוך עצמו, המתאמן והמאמן והמתאמנים בינם ובין עצמם. לדעתי, המאסטרמיינד הינו השלמה מצוינת לאדם שעבר אימון אישי בקבוצה ומעונין להמשיך שייכות קבוצתית במינון נמוך יותר לאורך זמן כמשאב מעצים ומחזק לחיים, לקריירה ולעסקים.

לאחרונה, כרמלה קיט הוציאה ספר ייחודי ומעמיק  בנושא: "נקודת מפגש", מומלץ בחום לכל אדם בין אם הוא מחפש להתאמן ובין אם  הוא מחפש להעמיק יותר בהבנת כוחו של קבוצה להביא תוצאות ותובנות.  כי אחרי הכל, "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".

 

many hatsאני  חושב שהייתי משתעמם די מהר אילו עבודתי כמאמן היתה מתחילה לחזור על עצמה כמו איזושהי template. מזל שלי הוא שהאימון הוא מקצוע שבראש ובראשונה מכבד את הייחודיות של המתאמן ומוקיר אותו על כך. ושם מתחילים- "אתה\את בסדר גמור, והרבה יותר מזה…ביחד נמנף את החוזקות, את הרצונות ונבנה דרך, חזון, תכנית אסטרטגיה על מנת לנצח…". עבודתו של מאמן דורשת ורסטיליות וגמישות רבה, והיא דורשת מאיתנו לחבוש כובעים רבים:

  • בשאלות- רגע אחד מאתגר, רקע שני "פרקליט של השטן", רגע שלישי מדרבן. רגע אחד מעודד ותומך, רגע שני משקף ומתעקש. שואל שאלות שאף אחד לא ישאל,  שאף אחד אחר לא יחשוב לשאול ואולי גם לא נעים לו לשאול. תמיד, תמיד מתוך אכפתיות, מתוך התחברות לעולמו של המתאמן.
  • בהקשבה- ללא שיפוט, נקי, קולט, שומע מה שיש לא מה "צריך להיות".
  • ממקד מתוך כל הרעש….לפעמים בלייזר ולפעמים בשאלות חיתוך. מגביל בזמן על מנת "להוציא מהלופים" הרגילים שהמתאמן לא תמיד מודע להם.
  • ולעיתים, בדיוק הפוך: "זורק" את השיחה לכוון רחוק מחוץ לקופסה, על מנת להזמין חשיבה אחרת, לדרבן את ניצוץ היצירתיות. עם מבט של ציפור ,לפעמים אי-שם לעבר החזון, ולפעמים ממש פה מתחת לפנס.
  • דורש מחויבות ומתעקש עליה.
  • חוגג ניצחונות, מנחם לאחר כישלונות…שם בכדי להאיר את הדרך להתרומם שוב…ולפי הפתגם היפני: "הפילו אותך 7 פעמים ותקום 8 פעמים." לפעמים מתלהב מתוך אנרגית הניצחון של המתאמן, ולפעמים אף מזיל דמעה שהמתאמן פוגש בגורל קשה בחייו ובדרכו.

ובמילה אחת, המאמן "שם". ובשתי מילים, "רק שם". עם המתאמן, שותף, נותן כתף, מחזיק את לפיד החזון ביחד עם המתאמן. ביחד…זכות גדולה להיות מאמן לכל כך הרבה ולכל-כך שונה. כל אחד עולם ומלואו. זכות גדולה…

man fishing מזה מספר חדשים שגיליתי את האושר בהליכה ספורטיבית על חוף היום ב 6:30 בבוקר. החוויה ממלאת את כולי בהשראה; אויר הצח וה"מלוח", הקצב מרענן של רשרוש הגלים, נופי בראשית גם במרכז הארץ עם שעות הראשונות של היום. התחושה האין-סופית של עוד התחלה…
אך לא ציפיתי לתופעת הדייגים על החוף שהיא בלתי-נפרדת מהחוייה. אני שואל בתדהמה, מה עושים עשרות גברים (לעיתים רחוקות רואים גם אישה פה ושם), העומדים עם חכה ביד מול הים הגדול במשך שעות לא מעטות? הם לרוב גברים מעל גיל 40, ועם אחוז ניכר לקראת גיל העמידה ++. אך, תתפלאו, יש גם צעירים. כן, הרבה יוצאי ברית המועצות לשעבר, אבל לא רק. והם כולם שם, לרוב לא בדיוק נראים כמו ארנסט המינגווי, כולם באותו פורמט: לבד, עם כסא הדייגים, אולי בקבוק מים. כולם עם פרצופים המראים על חשיבה עמוקה, מין תכנון אסטרטגי כזה, עם החכה הגדולה המזדקפת מול היום. רחוקים מלהיות בשאנטי של המדיטציה, היוגה והטאי צ'י, אבל מה ההבדל בעצם?
כי דבר אחד אני יכול להגיד בבירור, לאחר שעברתי לידם עשרות פעמים בהליכתי על חוף הים- אף פעם לא ראיתי ולו דג אחד שנתפס בחכה! הייתכן? האם הם סתם עומדים שם מול הים, בפוזה גברית מאצ'ו, ואין אפילו דג אחד באמתחתם?…מדהים בעיני…
אולי, אני אומר לעצמי, שזה רק עוד סוג של מדיטציה, עוד סוג של פינה שקטה בעולם המרעיש מדי. יכול להיות שכולנו צריכים את הפינה השקטה, חלקת האלוהים שלו. אחד מניח תפילין, השני הולך על חוף הים. כאשר אחד יושב (או מנסה לשבת) בישיבת לוטוס על הכרית, השני עומד עם חכה, עומד ויושב, עומד ויושב, עד שהוא הולך הביתה.
אולי מה שקדוש פה זה לא מה שאתה עושה, ואם ולמי אתה מתפלל, אלא עצם העובדה שאתה עושה את זה. שאתה מוצא את הפינה השקטה מבפנים. והנה, אולי עוד פרוש ל"מבדיל בין קודש לחול"….?