You are currently browsing the tag archive for the ‘חיפושי דרך’ tag.

העבודה תופסת כ-30% מחיינו כבוגרים ולפחות 60% משעות הפעילות בכל יום, אך מחקרים רבים מראים שרבים האנשים שפשוט לא אוהבים את מה שהם עושים בעבודה. אנחנו חיים בעידן בו הקריירה היא הרבה יותר ממקור כספי, הקריירה המקצועית הפכה לערוץ חשוב, לפעמים עיקרי, להגשמתו האישית של אדם ולמיצוי הפוטנציאל שבו, בתחומי חיים רבים.

לעשות מעבר קריירה "באמצע החיים" אינו דבר קל, הוא נוגד את האינסטינקט הבסיסי שלנו להישאר "במקום בטוח ומוגן" (היש דבר כזה?), לברוח מה "סיכון" ולחבק את מה שאנחנו כבר מכירים ומנוסים בו. אך הלב וה passion לשינוי לא נותן לנו מנוח.

כאחד שחווה מספר שינויי קריירה בחיים וליווה ואימן עשרות אנשים בדרך דומה, אני יודע שזה לא קל, וזה גם בלשון המעטה.זה פרויקט רב-ממדי לקשור את כל החוטים השונים והמורכבים: להתחבר לעבודה שבלב ולא רק שבבנק; להתחיל בקריירה חדשה של סיפוק ומשמעות ביחד עם עבודה ש "ניתן ללכת אתה למכולת"; לבנות תכנית להתמודדות עם החשש שבנטישת "המקום הבטוח; לרכוש כלים להתמודדות עם שינוי מקצועי לא-ידוע באמצע החיים.  ואולי הקשה מכל,להתמודד עם הספקנות והחששות של כל הסובבים אותנו, מבן\בת זוג, הורים, חמים, חברים, שכנים ועד הקול השדוני שבמוחנו, " מה יקרה אם לא תצליח, לא תרוויח, לא ילך? אתה מאבד את הכל!!!!!!!!!…."

יש הרבה מה להגיד על ביצוע מעבר קריירה באמצע החיים אבל טיפ אחד הוא חזק מכולם: לא לעשות אותו לבד! ללא תמיכה העסק פשוט יתקשה להתרומם. אני מזמין את הקוראים לעיון והחשיבה לגבי המאמרים מטה. בהצלחה וגם באומץ….

מעבר קריירה באמצע החיים- מציאות קשה או הזדמנות פז?

http://www.dunetzcoaching.com/?categoryId=6740&itemId=6962

מה העבודה הזאת לכם?

http://www.dunetzcoaching.com/?categoryId=6740&itemId=6959

מודעות פרסומת

אני לא מרגיש שאני אדם שמיומן מספיק ב"המתנה". אין ספק שחל בי שיפור במשך השנים אבל יש עוד הרבה מה ללמוד פה. אולי הסיכויים שאצליח להצטיין בהמתנה אינם גבוהים, בהתחשב שאני די השלמתי עם ההגדרה של עצמי כאחד, לפי הביטוי ביידיש, עם  "שפילקעס אין תוחיס" (קוצים בישבן). כן, יש לי הרבה רעיונות, הרבה דרייב לעשות הרבה בהרבה  תחומים וזה לא ממש תורם ל"כושר ההמתנה" שלי. אבל אני לא מקבל את זה שאין צורך ויתרון בלשפר את יכולתי להמתין טוב יותר, נכון יותר ואפקטיבי יותר.

אני זוכר שבימי נעורי הייתי רק מקבל מספר טלפון מבחורה שפגשתי בבוקר  ומצאה חן בעיני וכבר בערב הייתי מתקשר. עד שחבר  אחד אמר לי: "תגיד אתה נורמאלי? מי מתקשר לבחורה באותו יום? ככה בחיים לא תמצא לך דייט רציני….בנות צריכות זמן!". ייתכן והוא צדק אבל זה לא ממש עזר כי אחרי שבוע, חודש או חודשיים כבר שוב הייתי פועל מהרגע להרגע.

חובת ההמתנה פגשה אותי בכל-כך הרבה מצבים: תשובה שציפיתי לה ולא הגיעה ימים ארוכים ממקום עבודה חדש שהיו צריכים להחליט לגבי העסקתי; משקיע בקרן הון סיכון שהיה אמור לחזור אלי עם תאירך למפגש; חברה אמריקאית ענקית שהיתה בתהליך של הערכה של טכנולוגיה חדשה שהצעת לה כמנהל פיתוח עסקי בחברת סטארט אפ- תהליך שנמשך ונמרח ללא סוף. אפילו התורים הבלתי- נגמרים לקבלה  אצל קצין מיון בצבא….תמיד נראה שלעולם לא גומרים עם ההמתנה הזאת.

היום, במרומי גיל 50, אני חושב שאני מבין עוד דבר או שניים. אני מבין שההמתנה היא חלק נכבד מתהליך של כל יצירה וכל מערכת יחסים. בלי המתנה, קשה להבין את דבריו של השחקן על הבמה, את שירו של המשורר ואת המוזיקאי המנגן את יצירתו. גם בפיתוח קריירה, עסק או שינוי לא קורה שום דבר במקום, הכל כרוך בהמתנה, לרוב ארוך ומיגע.

"ממתין טוב" הוא אחד שלא קופץ כל רגע על כל דבר ויודע שלחיים ולעסקים יש דינאמיקה משלהם. מעטים הדברים שאי אפשר להמתין להם אפילו קצת. וכבר ראיתי הרבה דברים שנהרסו בגלל שאנשים לא ידעו להמתין לרגע הנכון והמצב הנכון.

צריך לדעת גם איך להמתין. איך למלא את הזמן נכון שההמתה נכפתה עליך, איך להגיב שאנשים לא חוזרים אליך כמו שציפית, כמו שרציתי. יש טיימינג, יש אי- הידיעה ויש את המטרה. ומה שמקשר ביניהם היא המיומנות לדעת מתי הוא הזמן הנכון. ולשם זאת ההמתנה כדבר שכדאי להתאמן עליו. לי יש עוד הרבה ללמוד פה, ואתם?

many hatsאני  חושב שהייתי משתעמם די מהר אילו עבודתי כמאמן היתה מתחילה לחזור על עצמה כמו איזושהי template. מזל שלי הוא שהאימון הוא מקצוע שבראש ובראשונה מכבד את הייחודיות של המתאמן ומוקיר אותו על כך. ושם מתחילים- "אתה\את בסדר גמור, והרבה יותר מזה…ביחד נמנף את החוזקות, את הרצונות ונבנה דרך, חזון, תכנית אסטרטגיה על מנת לנצח…". עבודתו של מאמן דורשת ורסטיליות וגמישות רבה, והיא דורשת מאיתנו לחבוש כובעים רבים:

  • בשאלות- רגע אחד מאתגר, רקע שני "פרקליט של השטן", רגע שלישי מדרבן. רגע אחד מעודד ותומך, רגע שני משקף ומתעקש. שואל שאלות שאף אחד לא ישאל,  שאף אחד אחר לא יחשוב לשאול ואולי גם לא נעים לו לשאול. תמיד, תמיד מתוך אכפתיות, מתוך התחברות לעולמו של המתאמן.
  • בהקשבה- ללא שיפוט, נקי, קולט, שומע מה שיש לא מה "צריך להיות".
  • ממקד מתוך כל הרעש….לפעמים בלייזר ולפעמים בשאלות חיתוך. מגביל בזמן על מנת "להוציא מהלופים" הרגילים שהמתאמן לא תמיד מודע להם.
  • ולעיתים, בדיוק הפוך: "זורק" את השיחה לכוון רחוק מחוץ לקופסה, על מנת להזמין חשיבה אחרת, לדרבן את ניצוץ היצירתיות. עם מבט של ציפור ,לפעמים אי-שם לעבר החזון, ולפעמים ממש פה מתחת לפנס.
  • דורש מחויבות ומתעקש עליה.
  • חוגג ניצחונות, מנחם לאחר כישלונות…שם בכדי להאיר את הדרך להתרומם שוב…ולפי הפתגם היפני: "הפילו אותך 7 פעמים ותקום 8 פעמים." לפעמים מתלהב מתוך אנרגית הניצחון של המתאמן, ולפעמים אף מזיל דמעה שהמתאמן פוגש בגורל קשה בחייו ובדרכו.

ובמילה אחת, המאמן "שם". ובשתי מילים, "רק שם". עם המתאמן, שותף, נותן כתף, מחזיק את לפיד החזון ביחד עם המתאמן. ביחד…זכות גדולה להיות מאמן לכל כך הרבה ולכל-כך שונה. כל אחד עולם ומלואו. זכות גדולה…

finding yourself cartoons, finding yourself cartoon, finding yourself picture, finding yourself pictures, finding yourself image, finding yourself images, finding yourself illustration, finding yourself illustrations

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  "הבוגר"- "The Graduate"- 1967"- הוא אחד הסרטים האהובים אלי מכל הזמנים. מי שראה אותו- ואני ראיתי אותו לא פעם ולא פעמיים- לא יוכל לשכוח את פרצופו החמוד של דסטין הופמן הצעיר שמשחק בחור צעיר בשם בן, שזה עכשיו חזר הביתה לאחר סיום לימודים באוניברסיטה. ישנן קטעים בלתי-נשכחים רבים בסרט, אחד שחרוט לי עמוק בתודעה הוא המכונה "plastics"….והנה, חברים, youtube, משמר את הדיאלוג המפורסם שסימל משהו מיוחד עבור דור שלם של אמריקאים צעירים שפשוט לא רצה לעשות מה שההורים שלו עשה

-"Just want to say one word to you, just one word, Ben…just one word….plastics!"

http://www.youtube.com/watch?v=PSxihhBzCjk

בן הצעיר והמבולבל, בקושי ידע מהחיים שלו וכבר דאגו אחרים להאיץ בו למצוא את מקומו בעולם המקצועי, להגדיר את עצמו מהר, להגיד "מי הוא" לפני ש"מאוחר מדי", ולמה שלא ייכנס לעולם של הפלסטיקה- "יש עתיד גדול בפלסיקה", אמרו לו….אם ב1967 אולי חשבו כך, ב 2009 אנחנו יכולים גם להעיד בצער ובביטחון על האסון האקולוגי שתרמה הפלסטיקה, אבל כמובן לא על זה דברו עם בן .דברו איתו על הצורך לבנות קריירה מבוססת ולעשות הרבה כסף בכדי שגם הוא יכול להמשיך לקיים את רמת החיים הגבוהה של משפחתו ועל הסובבים להם.

אני מוצא שעולמנו ה"מתורבת" אינו חי טוב עם חוסר וודאות, עם שינויים ועם חיפושים. להגיד שפלוני "מחפש א עצמו" יכול היות הרבה דברים,  אבל דבר אחד בטוח- זה לא נאמר כמחמאה. העולם שלנו דורש הגדרה, שגרה, "חזרתיות". הוא רוצה שמה שהיינו אתמול נהיה גם מחר וגם מחרתיים. ואולי אין ברירה,  אולי בלי זה היתה לנו אנארכיה, כבר לא היינו יודעים מי למעלה ומי למטה, מי מאייש את הסוויטה בקומה עליונה ומי אחראי לטאטא את רצפת המפעל. הרי החיים בנויים מדברים החוזרים על עצמם, החיים שלנו תובעים שגרה והמשכיות.

אבל מה נגיד אם אפשר לטעון שזה בדיוק ההפך?  הרי אין דבר כל-כך קבוע מאשר עצם ההשתנות עצמה.  אולי דווקא האנשים שיודעים לחפש את עצמם  הם אלה הניחנים עם יכולת ההישרדות וההצלחה הגדולה ביותר? היכולת להמציא את עצמך בחדש מצטיירת כתכונה מהותית בכמעט כל תחום בחיים. אולי דווקא ה"חפשנים" הם החכמים ביננו ביכולתם לקרוא תיגר על הקיים ולהתחיל שוב מההתחלה?  ואולי להגיד שמישהו "מחפש את עצמו" זה ביטוי של כבוד ולא של ביקורת?

אישית, אני מתעייף מהר מה"ידענים " של העולם. תמיד נראה לי "חשוד" שבן-אדם כל-כך בטוח בעצמו ואינו משאיר מקום לספק ולאופציה שיש משהו שאינו יודע.

אז..לחיי מחפשי הדרך, באשר הינם! בזכותם השאלות קיימות ודרך השאלות גם התובנות בעולם שלא מפסיק  להשתנות,  ולו לרגע אחד.

"במוחו של המתחיל ישנן אפשרויות רבות, אך במוחו של המומחה ישנן אך מעטות". שונריו סוזוקי