You are currently browsing the tag archive for the ‘העצמה אישית’ tag.

בכנס המאמנים השנתי של לשכת המאמנים ב 10.10.10 היו לי  שתי סיבות להרגיש סיפוק וגאווה.
קודם כל היה לי הכבוד לתת הרצאה אודות המאסטרמיינד שבה נכחו כמאה איש.
זאת היתה זכות והזדמנות לחשוף את המאסטרמיינד לקהלים חדשים בעולם המאמנים.
הסיבה השנייה לחייך היתה העובדה שקבלתי תעודה!
בפעם הראשונה בארץ ניתנו תעודות הסמכה למאמנים מטעם לשכת המאמנים, הארגון המוביל בארץ הפועל להסדרת העיסוק באימון.
שמחתי לראות שבתור מאמן עם יותר מ 3000 שעות אימון אני נמנה בעשירון העליון (לפחות) מבחינת הוותק שלי באימון.
אחרי כמעט 7 שנים ועבודה עם מאות מתאמנים היתה לי תחושה של הישג, הוקרה, ושהדברים הולכים וגדלים.
כמו-כן, שמחתי לראות שאנשי לשכת המאמנים שעשו ימים כלילות להרים את הכנס, עושים עבודה נפלאה  "לעשות סדר" במקצוע האהוב שלי, מקצוע ה coaching.

רגשות מעורבים

אך הסיפוק והגאווה התערבבו  גם בתחושות הפוכות, תחושות של עצב ודאגה.
הצטערתי עמוקות לשמוע על מחקר שהראה ש 3 מתוך 4 מאמנים אינם עובדים באימון כעיסוקם המרכזי, ועיסוקם באימון לא מספק להם את  פרנסתם.
נקודה זו בלטה ביתר שאת בשיחות אקראיות עם חברים למקצוע סביב שולחנות הכיבוד וה"מינגלינג".
מצוין שעושים סדר ברמה החוקית והמקצועית לגבי האימון, אבל נדמה לי שברמה השווקית\ עסקית המצב רחוק מאוד מלהיות "מסודר", והנטייה בשוק אינה מעודדת.
מי מאיתנו  המאמנים לא זכה  בשנים האחרונות לשמוע הערות ציניות מפי יותר מדי אנשים כשמספרים להם  שאנו עוסקים באימון,  הערות מהסוג של: "כן, היום כולם נהיו לי מאמנים…", או  " שמעתי שיש הרבה שרלטנים הקוראים לעצמם מאמנים….", וכיו"ב. פעם, לפני 2-3 שנים, כשהאימון היה באופנה, זכור לי איך שצצו כרטיסי ביקור רבים עם השם "מאמן" גם אצל אנשים שלא עברו שום הכשרה בנושא, ושבאתרי האינטרנט הרבים של היועצים למיניהם- ואפילו מטפלים בפסיכותראפיה- קראנו מסר ש "גם אנחנו  עוסקים בסוג של אימון…".

אך היום המנגינה שונה לחלוטין.
היועצים כבר חזרו להיות יועצים ולא מעט מחברי למקצוע האימון החלו להדגיש שהם גם, או בעיקר, "יועצים אישיים", "מנהלי פרויקטים", "יועצים אסטרטגיים", וכל מיני קומבינציות יצירתיות נוספות.
בין כותרת לכותרת שמעתי לא פעם מפיהם, "כשאני כבר בפנים, בתוך העבודה, אני למעשה עושה בעיקר אימון".
ובחוויה שלי אני נזכר ב 3 מקרים של שיתוף פעולה עם אנשי מקצוע אחרים שרצו לצרף אותי לכתיבת הצעה לקבלת פרויקט מסויים בארגון כלשהו ונתבקשתי, "להדגיש את ניסיוני בפיתוח עסקים ולא באימון".
קשה היה לי להימנע מאסוציאציה מחשבתית מעולם אחר, להבדיל אולי…. של העולם של ה"השכלה" של יהדות גרמניה לפני כ- 200 שנה שאז נשמעה האמרה, "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך".

המשבר הכלכלי העולמי שהחל בסוף 2008 סימן את ההתחלה של הירידה הכללית, ולא רק באימון, וה"טרנדיות" שאפפה את נושא האימון עשתה גם את שלה.
אם רק לסבר את האוזן, כשאני פניתי לפני כשבע שנים להתאמן באימון אישי ולאחר מכן לעבור הכשרה בתחום, היו בארץ בין 1-2 בתי– ספר וכ- 50 בוגרי הכשרה כלשהי באימון.
בשנת 2010 כבר היו יותר מ 6000 בוגרים ויותר מ 40 תכניות אימון.
כהשוואה, באיטליה אומרים שיש כ 500 בוגרים וארבעה בתי-ספר לאימון- ובאיטליה גרים כ- 60 מיליון איש !! הדימוי של האימון בעיני הציבור הלך מקצה לקצה.
האימון מעולם לא היה הקסם שאותו ציירו בתקשורת מחוללי הטרנדים וגם לא הבלון הנפוח והריקני שאותו משמיצים בקלות כה מטרידה היום.
הדימוי השלילי שדבק באימון איננו מוצדק ונכון
.

התבוננות אישית

הקשיים בענף לא פסחו  גם עלי בשנתיים האחרונות, ואני חייב להתוודות שברגעים של חולשה (כן, גם למאמנים יש רגעים של חולשה…), שגם אני תפסתי את עצמי מהסס ומגמגם לא פעם כששאלו אותי, "במה אתה עוסק, רוני?".
כן, גם אני תוהה לפעמים "לאן פנינו" ומה לא עובד נכון…

אך טוב שרגעי החולשה הם במיעוט ולא לוקח זמן רב והזיכרון חוזר אלי.
הזיכרון של מסע של כ- 25  שנה, 5 מדינות, עיסוקים שונים וכ- 10 מקומות עבודה.
מסע של חיפוש עצמי- שלעולם לא ייגמר, וטוב שכך- שהביא אותי למקום שבו יכולתי להיות כעזר, כ"מצית", כשותף וכמלווה לעשרות רבות של אנשים ב"אמצע הדרך";  אנשים שעברו דברים בחיים, פעלו באומץ ועשו מעברים, פתחו והצמיחו עסקים ותפקידים, ובעיקר, הגשימו וממשיכים להגשים את עצמם בעיסוקם ובחיים.
לעולם לא אשכח את עוצמת האימון וההבדל שהוא עשה וממשיך לעשות בחיי, והזכות הגדולה שניתנה לי להביא את העוצמה הזאת לאחרים שבוחרים בי ללוותם בדרך.
כשם שבטבע הפרפר לא הופך שוב להיות גולם כשקשה לו, והאדם המבוגר לא הופך שוב להיות ילד כי נזכר בנוסטלגיה  של נוף ילדותו, גם אדם שפוגש בייעודו בחיים לא ממש יכול לשנות את זהותו בשינוי מילה או שתיים בכרטיס הביקור.
בדברים האלה, אני מאמין, ייעודך פוגש אותך הרבה יותר מאשר אתה פוגש אותו.

אז מה עושים?

מרחיבים ותופרים מוצרים חדשים ואסטרטגיות חדשות? בוודאי, זה חלק מכל עסק.

בונים שיתופי פעולה חדשים? כשזה עובד טוב זה נהדר.

מהנדסים את עצמנו מחדש? לפעמים גם זה חשוב על ציר הזמן.

בכל מקרה, הדרך נמצאת תמיד קדימה.

Out of clutter, find simplicity. From discord find harmony. In the middle of difficulty lies opportunity. – Albert Einstein

יש לי שני ילדים מקסימים: בת שזה עתה סיימה תיכון ובן שעולה לי'א.
ילדים יקרים לי מאוד.
בתור אבא אני תוהה לעצמי איך זה שעברו כל-כך הרבה שנים ואני בקושי זוכר אותם יושבים או שוכבים עם ספר ביד??? הייתכן? הייתכן, שילדים יכולים לעבור את כל מערכת החינוך מבלי להחזיק ספר ביד?
לי זה פשוט נראה הזוי, הרי איפה הייתי אני בחיים לולא היה קיים הדבר הזה שקוראים ספר? לא שאני אחד מאלה שתמיד מסתובב עם רומן כלשהו בתיק, ממש לא, כי רוב מה שאני קורא הוא non-fiction, בנושאים שמעניינים אותי.
קשה להגיד שאי פעם הייתי תולעת ספרים.
אבל הקריאה היא חלק כל-כך חשוב בחיי, עולם של רעיונות, דיאלוג, חקירה, חיפוש והתרגשות.
העולם בלעדיו נראה לי ריק מאוד.

ב-2004 נערך סקר בהקיף 300 אלף תלמידים בגילאי 15-16. בסקר נבדק ונמצא: 80% מבני הנוער מעדיפים לקרוא עיתונים ולא ספרות יפה.
מהסקר עולה עוד כי מבין השליש שקוראים ספרים, 33% לא עושים זאת להנאתם אלא רק לצורכי משימות המוטלות בבית עוד עולה כי 70 אחוזים מהבנות קוראות להנאתן, לעומת 48 אחוזים מהבנים.
בפילוח העדפות הקריאה עולה כי 48 אחוזים מהנוער קורא כתבי עת, 18 אחוזים קוראים קומיקס, 33 אחוזים קוראים ספרות יפה, 26 אחוזים קוראים חומר עיוני, 44 אחוזים קוראים חומר מתוקשב באינטרנט ובמחשבים, ו- 80 אחוזים קוראים עיתונים.

זה בוודאי לא מפתיע איש שבתרבות ה"פסט" של היום כשהכל מהר כאן ועכשיו ושהנוער של היום פחות קורא ספרים.
תוכנית טלוויזיה, מחשב, נהיגה, עצבים של אנשים, או שאתה מהר ומיידי או  שאתה לא קיים….

אני באמת לא יודע מה צפוי לנו מדור שלא ידע את הספר, ומה זה יוליד לעולמנו בהמשך? האם זה באמת רק שינוע של מערכת, מהדבר הזה ביד שיצא מבית-הדפוס שקוראים לו "ספר" אל העולם הדיגיטלי שבראשו המחשב, או שבאמת מדובר במעבר לעולם אחר לגמרי? האמת, זה קצת מפחיד אותי שמחר האנשים שינהיגו את העולם לא ממש למדו להעריך את כוחו של ספר.
ואולי אני פשוט קצת רומנטי ו Old- fashioned?

We are all aware of how difficult it is for people to make changes which of course includes accepting new ideas or even tolerating questions regarding old and "accepted" ideas. But are we aware of how often people "kill ideas" on a daily even hourly basis? Check and see what happens in your conversations with those close to you at home, those at work, telephone calls and even e mail and forum chatting? Believe me, you will be surprised if not shocked!

So it is, perhaps its essential human nature, perhaps the workings of our minds which are not mindful, or perhaps it is just plain habit. With that in mind, I would like to make some suggestions to those readers who find themselves challenged in this area at work, with an eye to new products, strategy or market research:

At every brainstorm and/or mastermind situation make everybody aware that there is no criticism allowed. That is a tough one for people to handle so if you need to do it professionally make sure you have a skilled facilitator or third party to run the session.

Be careful who you invite to such sessions…if your idea is young make sure you invite people positive on the idea to your brainstorming session and be aware of people who start by saying "I would like to be the devil's advocate….represent "reality"….While this has great value at a later stage of development it is a TERRIBLE thing to have at the early stages- a real idea killer!

When your idea is really new choose 5 people who like new ideas and general and share it with them privately, this will give you confidence to move on.

Where possible, invent a "pilot", even if it is not commercial because there is no better learning than actually doing the thing itself and seeing what comes out! Make it short and sweet, though, so you don't get bogged down in the pilot stuff and away from the "real stuff".

And remember: every new idea began somewhere else, not necessarily in your brain and on your hard disk. As such it will keep changing and developing as such is the world and that is a fact that you can either leverage or resist- I suggest you leverage and build it! One never knows the power that one idea can bring to someone, something, somewhere in the world…keep on moving!

מי לא מקטר על הבוס שלו? מה קורה כשאנחנו נהיים "בוסים"? "בוסים גרועים" נמצאים בכל מקום ויחסינו איתם הם קריטיים לא רק לתחושתנו במקום העבודה אלא אם וכיצד אנו ישנים בלילה ועם איזו הרגשה אנחנו קמים בבוקר לעוד יום עבודה. מחקרים מראים שהסיבה העיקרית לכך שאנשים עוזבים את מקום עבודתם, היא קשיים במערכת היחסים עם אחרים, כאשר בראש הסולם – בוודאי – הקשר עם הבוס!

אני יכול להעיד על עצמי כאחד שנתן משקל רב מידי במשך שנים רבות לנושא הבוס שהיה מעלי (בדרך- כלל המנכ"ל בחברות קטנות), מה הוא רוצה ממני, מה אני חושב עליו ולמה, ואלוהים ישמור, למה הוא לא מעביר לי,  לא נותן לי,  לא מאפשר לי, וכדומה. בדיעבד, ומדבור היום בכמעט 7 שנים, אני מאמין שפשוט לא הייתי ב"מיינדסט" הנכון לענות לקריאה לפרוש מהמערכת הארגונית, להקים את העולם והעסק שלי ולתת לעצמי  to do my own thing. כמובן, היו שיקולים שונים שהעמיסו על התודעה כגון: מה אעשה ב"חוץ", איך אתפרנס, כמה ארוויח, האם יהיה לי מעניין, יציב ומשמעותי,מה אומרת בת הזוג, בין היתר. והאמת לא תמיד היה לי רע עם כל הבוסים בחיי, ואני בהחלט לא "זאב בודד" הנרתע מעבודת צוות וקשר קבוצתי (במקרים מסוימים ההפך הוא הנכון).

בוסים גרועים- ויש מכל הסוגים- עושים נזק נוראי לארגון שמעסיק אותם (או העסק שלהם בעצמם), ולא מדובר רק בהברחת עובדים איכותיים החוצה אלא בקיצוץ כנפיים בתוך המערכת, חוסר תשומת לב לשמירה על מערכות יחסים חיוביות במקום העבודה, דבר שמוביל לירידה במוטיבציה, "הקטנת ראש", חוסר יוזמה, ואף לאיבוד נאמנות של הדבר שלכאורה החשוב מכל- המשאב האנושי. אין ספק שלהיות "בוס מצליח" חייבים לטפח תכונות מסוימות שלדעתי כולל עבודה אישית של המנהל עם עצמו מעבר לפונקציה הניהולית גרידא. בעיני, בוס טוב ואדם טוב הם שני ביטויים קרובים מאוד והרבה משתמע מכך…

אני מזמין את הקוראים לעיין בלינקים הבאים, ובין לבין החיוכים והאנחות (" זה בדיוק הוא!…), חשבו לעצמכם- איזה מין בוס אתם?

Bosses: a field guide

How to Manage your Boss

I know that many of the solopreneurs/entrepreneurs out there who will ever read this entry have asked themselves the following question more than once: "Is there really any intrinsic value for the world in what I do in my business?". This question surely beckons us to dig down into more philosophical existential issues and searches but in my book it can also lead us into a totally unexpected area- business! Let me ask you- what kind of business are you in? Is it a "soul-based business" or a "market- based business"? What's the difference anyway? Don't both need to make a good profit in order to live, expand and grow?

Yes, of course, a business without profit is like an automobile without gas- it goes nowhere and does nothing. But that is where the similarity ends. In a market-based business what one needs to do is find a niche and fill it. The calling is to make a better or different kind of widget, offer a new or unique buzz to a service, and make sure that people will be willing to pay for what you develop. Not to say that is especially easy but only that there is a different music that guides this whole operation.

In a soul-based business one must live, abide by and succeed at all the same stuff as the "market-based" venture only here the music is generated from a totally different center. It is here that the soul-business proprietor puts some serious stuff in front of him/her, questions like:

Does this business ignite my passion?

Am I providing a product/service that helps others, society and definitely does not damage others, society, the planet?

Who am I when I carry out my business, am I full of energy, wisdom with the urge to give (as well as compete….), or do I find myself totally immersed in the "mechanics" of business- buy low/sell high, presentations that hide information from would-be clients and investors, negotiating out of a position of "gain more by giving less"….

And if it is a soul-business you have then, congratulations, I think you will love what you do and do what you love. Just keep in mind that you will need to cultivate a "double agenda": how to keep the profit coming in as well as nurturing that soul in you and that soul in your business…

“Don’t ask what the world needs. Ask what makes you come alive, and go do it. Because what the world needs is people who have come alive.”

– Howard Thurman

חשבתם פעם על כמה חשוב לדעת להגיד "לא" בזמן הנכון, לאדם הנכון ובמצב הנכון? מסתבר שדבר זה אינו פשוט כלל לאנשים, כולל אנשים שמלאכתם בעולם העסקי, הארגוני והניהולי. יש כל מיני סוגים של "לא": "לא" לבוס, לחבר בצוות, לעובד, לספק, ללקוח, וכו'. ומעניין לבדוק מי הם האנשים שיש להם בעייה להגיד "לא" במקומות עבודה ובהתנהלות של העסק אבל בחיים הפרטיים הם מגיבים אחרת לחלוטין בנושא, ויש אנשים שלוקחים את הקושי לכל מקום שהם נמצאים.

כמאמן, אני מוצא שהנושא הזה של גבולות מופיע בתדירות גבוהה אצל מתאמניי, ולא פעם ולא פעמיים הוא גורר איתו קשיים בניהול היכולת לבחור, קבלת החלטות וניהול זמן. טיפ קטן שאני יכול לתת מניסיוני עם עצמי ועם אחרים הוא לבדוק את הקשר בין האמונה שלך במה שאתה עושה עם הקושי להגיד "לא" לאדם באותו הקשר או נושא. לדוגמא, עצמאים פוגשים את זה הרבה: לקוחות בפוטנציאל מבקשים הנחות, וויתורים ממך על אי- עמידה של מחויבות שלהם, למרות שעל זה לא יעידו. הקושי נוצר שהנושא "לא סגור" אצלנו ואז יש  את הקושי החזר לוותר, רק לא לאבד או לאכזב…

Knowing when and how to say "no" is a great skill to have in relationships, work and in life!

לפי דעת רבים וטובים, התרבות העסקית והניהולית המערבית מדגישה ומעודדת את הגישה של "מוח שמאל" (אנליטי, לוגי, סדרתי, מתודי, מספרים ונתונים,  בין היתר),  כאשר הפוטנציאל הטמון ב"מוח ימין" נוטה להיות לא מנוצל ברובו (אינטואיטיבי, אמפטי, יצירתי,  ראיית התמונה גדולה, בין היתר). "חשיבה אסוציאטיבית" היא ביצוע פעולת חשיבה מתמשכת כאשר במהלך מחשבה על נושא מסוים מופיעים דימויים של נושאים קשורים, שאינם בהכרח הגיוניים. משום כך, היא נחשבת בעיקר פעולת "מוח ימין". שיטת המאסטרמיינד מדגישה את המוח הימני, האסוציאטיבי, במתן דגש על רעיונות ,תמיכה, שאלות ותגובות מכל הכוונים  והזויות בבואנו לסייע לחבר בעיבוד\פתרון על סוגיה או דילמה מסוימת.

לי לקח שנים לא מעטות להפנים את חשיבותו של "מוח ימין", ובזה להעריך את הצד הזה אצלי בפעילות ניהולית, שווקית ועסקית. מתוך עבודה עצמית במשך שנים רבות למדתי שאני יוצא "חצי- חצי" במבדקים השונים- מוח ימין מפותח יושב על חשיבה ממוקדת, אנליטית ולוגית…היו ימים שחשבתי שאבוד לי אני "לא זה ולא זה", במיוחד ב 15 שנים שעסקתי בשווק וניהול בתחומי הטכנולוגיה, ששם המדדים, הדגש וההערכה נמצאים עמוק במישור "מוח שמאל". עם התוועדותי לעולם האימון לפני כמעט 7 שנים,  גיליתי  מה זה "גם זה וגם זה"  וכמה גדול היה אותו חלק מתוכי שהיה ב"תרדמה" כאשר ליוויתי, קידמתי ומכרתי את "המהנדסים" והפיתוחים החכמים שלהם (ולעיתים גם אלה שלא היו חכמים וגם לא בדיוק היו שלהם…). מאז אני חווה הרבה אושר מלתת לכוחות "מוח הימין" להוביל, להרחיב ולאפשר לי להעיז למקומות מלהיבים ומעוררי השראה, גם בעולם העסקי… ומה אתכם?

לינקים מעניינים בנושא:

 Poetry in the boardroom: thinking beyond the facts: A roundtable discussion among Ted Buswick, Clare Morgan and Kirsten Lange

http://www.emeraldinsight.com/Insight/viewContentItem.do;jsessionid=DA3443C217E0D8A273E55E349ADFD01F?contentType=Article&hdAction=lnkhtml&contentId=1465125

Business looks for renewal in right-brain thinking

http://www.nytimes.com/2008/04/06/business/worldbusiness/06iht-unbox07.1.11694141.html

The Future – Right Brain Thinking and Business Analysis

http://training.teksystems.com/Blog/right-brain-BA-63.post

Daniel Pink on right-brain thinking and outsourced economics

http://www.ventureoutsource.com/contract-manufacturing/executive-interviews/2007/daniel-pink-on-right-brain-thinking-and-outsourced-economics

כשמישהו בא אליכם לאחר שסיימתם לעשות משהו (ולא כל-כך חשוב מה הוא הדבר הזה!), ואומר "רוצה לשמוע פידבק על מה שהיה?", מה עובר אצלכם בראש? נכון כולנו למדנו שמשוב זה דבר חשוב, מלמד, מעצים ושמשוב הוא "המפתח להצלחה", וכו' וכו', אבל מה בדרך כלל קורה שמישהו שואל שאלה כזאת? נכון שאנו נכנסים ל"כוננות ספיגה" לקבל את הביקורת, שבמרבית המקרים לא ממש נעימה לשמוע…

כן, רבותי, אנו חיים בעידן של over-feedback כאשר הדגש הוא בדרך כלל על מה שלא עשינו טוב, שכחנו, פיספנו, טעינו, וכדומה. ולכן, מה הפלא שכל- כך הרבה מנהלים שונאים את מפגשי המשוב ו"הערכת ביצוע", כאשר לכל זה מתלווים רגשות אי-נוחות ומתח. מתן וקבלת משוב הוא דבר הנמצא בכל מערכת יחסים, בין אם בתחום העבודה ובין אם בתחום האישי או חברתי. התחושה אצל אנשים רבים, ולא בהכרח בצדק, היא שבמהות של משוב יש משהו מעין שיפוט וביקורת. בקבוצות המאסטרמיינד שלי התחברנו חזק לתרגיל מבריק ופשוט  הנקרא "FeedForward" .תרגיל זה נלקח מבית מדרשו של מרשל גולדשמיט, מהמובילים בעולם בתחום האימון למנהלים ומנהיגות בארה"ב. גולדשמיט מצא לאחר שנים רבות של עבודה עם מנהלים שאפקטיבי הרבה יותר ומועיל יותר לתת אחד לשני רעיונות וטיפים כיצד "להצליח קדימה" במקום להחזיר ו"לקבע" את האדם בלנתח ולשפוט את העבר, עם כל הלמידה שבזה. כבני אדם אנו פשוט עובדים טוב יותר שיש סביבנו אוירה של פרגון, הסתכלות על מה ואיך לשפר. אף אחד לא אוהב להיות מותקף אפילו "מתוך אהבה". לא נגמר מקומו של המשוב בחיינו, כי יש מקומות שרק הוא יכול להביא את הלמידה, אך יש היום אח חדש ויש יתרונות רבים לאח הזה. להלן לינקים לנושא, כולל וידיאו קצר של גלודשמיט- מומלץ ביותר!

"Try Feedforward instead of Feedback"

http://www.youtube.com/watch?v=tFX74GIxca4

http://www.pmhut.com/forget-about-feedback

אני לא מרגיש שאני אדם שמיומן מספיק ב"המתנה". אין ספק שחל בי שיפור במשך השנים אבל יש עוד הרבה מה ללמוד פה. אולי הסיכויים שאצליח להצטיין בהמתנה אינם גבוהים, בהתחשב שאני די השלמתי עם ההגדרה של עצמי כאחד, לפי הביטוי ביידיש, עם  "שפילקעס אין תוחיס" (קוצים בישבן). כן, יש לי הרבה רעיונות, הרבה דרייב לעשות הרבה בהרבה  תחומים וזה לא ממש תורם ל"כושר ההמתנה" שלי. אבל אני לא מקבל את זה שאין צורך ויתרון בלשפר את יכולתי להמתין טוב יותר, נכון יותר ואפקטיבי יותר.

אני זוכר שבימי נעורי הייתי רק מקבל מספר טלפון מבחורה שפגשתי בבוקר  ומצאה חן בעיני וכבר בערב הייתי מתקשר. עד שחבר  אחד אמר לי: "תגיד אתה נורמאלי? מי מתקשר לבחורה באותו יום? ככה בחיים לא תמצא לך דייט רציני….בנות צריכות זמן!". ייתכן והוא צדק אבל זה לא ממש עזר כי אחרי שבוע, חודש או חודשיים כבר שוב הייתי פועל מהרגע להרגע.

חובת ההמתנה פגשה אותי בכל-כך הרבה מצבים: תשובה שציפיתי לה ולא הגיעה ימים ארוכים ממקום עבודה חדש שהיו צריכים להחליט לגבי העסקתי; משקיע בקרן הון סיכון שהיה אמור לחזור אלי עם תאירך למפגש; חברה אמריקאית ענקית שהיתה בתהליך של הערכה של טכנולוגיה חדשה שהצעת לה כמנהל פיתוח עסקי בחברת סטארט אפ- תהליך שנמשך ונמרח ללא סוף. אפילו התורים הבלתי- נגמרים לקבלה  אצל קצין מיון בצבא….תמיד נראה שלעולם לא גומרים עם ההמתנה הזאת.

היום, במרומי גיל 50, אני חושב שאני מבין עוד דבר או שניים. אני מבין שההמתנה היא חלק נכבד מתהליך של כל יצירה וכל מערכת יחסים. בלי המתנה, קשה להבין את דבריו של השחקן על הבמה, את שירו של המשורר ואת המוזיקאי המנגן את יצירתו. גם בפיתוח קריירה, עסק או שינוי לא קורה שום דבר במקום, הכל כרוך בהמתנה, לרוב ארוך ומיגע.

"ממתין טוב" הוא אחד שלא קופץ כל רגע על כל דבר ויודע שלחיים ולעסקים יש דינאמיקה משלהם. מעטים הדברים שאי אפשר להמתין להם אפילו קצת. וכבר ראיתי הרבה דברים שנהרסו בגלל שאנשים לא ידעו להמתין לרגע הנכון והמצב הנכון.

צריך לדעת גם איך להמתין. איך למלא את הזמן נכון שההמתה נכפתה עליך, איך להגיב שאנשים לא חוזרים אליך כמו שציפית, כמו שרציתי. יש טיימינג, יש אי- הידיעה ויש את המטרה. ומה שמקשר ביניהם היא המיומנות לדעת מתי הוא הזמן הנכון. ולשם זאת ההמתנה כדבר שכדאי להתאמן עליו. לי יש עוד הרבה ללמוד פה, ואתם?

I've learned one important thing about living. I can do anything I think I can- but I can't do anything alone. No one can go it alone. Create your team!- Dr. Robert Schuller

אילו מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שיום אחד אדבר בשבחו של נושא שקוראים לו "קבוצה" הייתי נופל מהרגליים! כאדם שגדל והתפתח במשך שנים במקומות שונים באוירה של rugged individualism בארה"ב ולאחר מכן כ foreigner  במזרח הרחוק, בדרך כלל ראיתי "קבוצה" כמשהו מגביל, מרסן, מקבע,  ובעיקר כמחולל חוקים ונוהלים מעצבנים המונעים יצירתיות והגשמה עצמית. ואכן, יש קבוצות באלה, ללא ספק.

 אך בשנים האחרונות התוודעתי לכוחו האדיר של קבוצה, וכמובן המאסטרמיינד הוא סוג מאוד מסוים של קבוצה עם עוצמה פוטנציאלית ענקית. האדם הוא יצור קבוצתי ובהווית הגומלין של קיומנו, האדם אף פעם לא ממש לבד- like it or not.

 בשנים האחרונות שמעתי מפי כרמלה קיט ומיקי גרבר, מאמנות בכירות ובעלות של המרכז לאימון בקבוצה, על שיטה מאוד מיוחדת הנקראת "אימון אישי בקבוצה". בשיטה מיוחדת זו, 4-6 מתאמנים באים יחד להתאמן כל אחד על מטרותיו הוא, בתחושה של "ביחד", של שייכות, לכידות והכפלת כח. אימון בקבוצה מספק תמיכה ומשוב להתקדמות המתאמן והוא זרז לתהליכי שינוי. יש משהו קסום בגישה הזו, היכן שבו זמנית מתנהלים 3 תהליכים: המתאמן בתוך עצמו, המתאמן והמאמן והמתאמנים בינם ובין עצמם. לדעתי, המאסטרמיינד הינו השלמה מצוינת לאדם שעבר אימון אישי בקבוצה ומעונין להמשיך שייכות קבוצתית במינון נמוך יותר לאורך זמן כמשאב מעצים ומחזק לחיים, לקריירה ולעסקים.

לאחרונה, כרמלה קיט הוציאה ספר ייחודי ומעמיק  בנושא: "נקודת מפגש", מומלץ בחום לכל אדם בין אם הוא מחפש להתאמן ובין אם  הוא מחפש להעמיק יותר בהבנת כוחו של קבוצה להביא תוצאות ותובנות.  כי אחרי הכל, "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".