David Allen, productivity guru deluxe, has put together a cool model for measuring one's self-management (see below). Actually, what is really important about how Allen views the model below is that it is not rigid- we all move in and out of each quadrant depending on the issue, our frame of mind and the people we work with. That being said, we do have a certain profile, patterns that represent us more than others. Allen views this from the perspective of Control and Perspective. Have a look. I adopted this exercise for use in my managers mastermind group and it generated lively dialogue, meaningful introspection and conversation that cut through the "looking good" stuff to some core perspectives…

Also, be sure to check out the David Allen: What Kind of Self-Manager Are You? feature on the BNET website where you can find a lot more information on the 4 quadrants of The Self-Management Matrix.

The matrix contains 4 quadrants constucted on the axes of Control and Perspective.



The 4 Quadrants

1 // The Victim/Responder

A person who has little control and little perspective. At the mercy of outside forces. Operates in crisis mode. Deals with the latest and the loudest. Tries to just keep the ship afloat.

2 // The Micromanager/ Implementer

A person who operates with a high control factor, but lacks perspective. Inordinate emphasis on structure, process, and system. Tendency to overorganize.

3 // The Crazy Maker/Visionary

A person who has a high level of perspective, but a low level of control. Too many ideas on proportion to the amount they can get done. Takes on too many commitments. Their systems and behaviors are not functioning to capture and contain all of their creative output.

4 // The Captain & Commander

Incorporates a balance of perspective and structure, where an internal rather than an external source directs your energy and focus. Committed to a course and prepared to make the slightest corrections that may be required.

I can tell you one thing, that without a good handle on how to manage one 'self life can be pretty messy. There is a real art to this. No doubt a part of art of living that we don't always pay enough attention to.

מודעות פרסומת

 

האם פעם חשבתם כמה נזק עושה לנו השיפוטיות? האם שמתם לב כמה דאגות, פגיעות, משברים, עימותים, קנאה ואפילו שנאה, הגיעו לעולם דרך "ערוץ הביקורת "?
בערוץ הזה תמצאו את הכל: למה הוא לא בסדר, למה זה לא מספיק טוב, איך זה שהוא בכלל לא חושב עלינו ואיך זה שהיא ממש לא מגיבה כמו שציפינו ממנה…
לפעמים אני חושב שכל העולם הזה של בני-אדם מוליד את האלימות שלו בראש ובראשונה בדרך שבה למדנו להסתכל על דברים ואנשים- דרך הרצונות שלנו, הציפיות שלנו מאחרים ומדברים, מי למעלה ומי למטה.
ומה היה קורה לו היינו יכולים לעשות "רי-סט", לקום בוקר אחד ולהסתכל על המציאות בדיוק כמו שהיא, מבלי לרצות שכל דבר יהיה משהו אחר, מישהו אחר, דבר אחר.

Criticize less. Accept more. Observe all.

אחד האסימונים שנפלו לי בעקבות כנס המאסטרמיינד הראשון במאי היה שהמאסטרמיינד הוא הרבה יותר "גדול" ממה שקודם חשבתי! אני תוהה למה לקח לי יותר מ 5 שנים להבין זאת… אבל פתאום ראיתי כיצד והיכן המאסטרמיינד יכול "לפתוח", להעצים, ל"התניע" ולהפרות כל- כך הרבה אנשים במצבים שונים ומגוונים. המאסטרמיינד כדרך של גיבוש והנעה לחשיבה ואנרגיה בקבוצה זה דבר אחד וחשוב; אך המאסטרמיינד כ"טכנולוגיה" ופלטפורמה שיכולה לתרום היכן שאנשים עובדים או נמצאים לבד וחסר להם  את ה"מנוע" הזה של "חשיבה ביחד" על מנת "להניע ולהגיע", זה דבר קצת אחר- השמיים הם הגבול!

אני מוצא שהעולם שלנו פשוט דל בהזדמנויות שבהן אנשים  יכולים לדבר אחד עם השני, ללא אגו, במרחב ביטחון, ללא שיפוט  אשר אחד  מקשיב "לטובת השני". אנחנו מניחים, לא בצדק, שאנשים מדברים רק "בשביל עצמם" ועל מנת "לקבל" משהו. זה כמובן קיים אבל כחנו את כוחה של נתינה ומה שהוא עושה לא רק למקבל אלא לנותן!

בשבועות האחרונים, אני פשוט מתרגש כאשר אני חווה שכמעט בכל כוון שאני רק מסתכל , מתחבר לי המאסטרמיינד ככלי מפרה ו"מתניע". בשיחותיי עם אנשים- רובם אך לא כולם אנשי עסקים ומנהלים-  מייד מבחינים כולנו בפוטנציאל  של המאסטרמיינד בתחומים שונים:

  • כנסים- היכן שאנשים נפגשים ללמוד, לעדכן ולהתעדכן.
  • ארגונים ואיגודים: בנקים, ביטוח, עורכי-דין, רואי חשבון, חברות הייטק, ביטחון,  חברות ייבוא, בין     היתר.
  • חינוך, קהילה, ייעוץ, השכלה, אומנויות, בין היתר.

הפוטנציאל מתחיל במשפט המפורסם: אנשים העוזרים זה לזה להצליח – עוזרים לעצמם להצליח יותר!

והיכן הוא נגמר?

The Sky is the limit!?

מרגש…


יש דברים שפשוט כואב הלב עליהם. זה מה שקרה לי שקראתי את המאמר במוסף הארץ מתאריך 18.6.2010: " קיבוץ נדבות".  ומתחת לכותרת: " מי אחראי לכך שבני הדור המייסדים בקיבוצים שעברו הפרטה הגיעו למצב המשפיל של קשישים המתחננים לתוספת תשלום על פנסיה זעומה או לעזרה בתיקון גג דולף בחורף? אז שהו, שזה מסובך….".

המאמר:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1174712.html

אני לא יליד קבוץ ואינני יכול להגיד דבר וחצי דבר על איך זה לגדול בקבוץ "ההוא", הקבוץ המיתולוגי לפני עידן ההפרטה, בבית הילדים וכל סממני התקופה היא. אך זה לא אומר שאין מקום חשוב בליבי ל"קבוץ", כל מה שהוא סמל ועשה בחיי. כילד שגדל במשפחה חצי- ישראלית בארה"ב, משפחה ציונית שבה התחנכתי על ברכי היהדות ושיבת ציון, משפחה שבסופו של דבר כן ארזה את המזוודות וחזרה לארץ (אמנם אחרי 23 שנים), הקבוץ תמיד סימל אצלי את "ישראל במיטבה". כמובן, "הקבוץ" שאני חוויתי לתקופה של חצי שנה בגיל 17, לא היה ממש הקבוץ ה"אמיתי", אלא רעיון שאצלי היה גדול- מימדים. היה משהו אצלו ש"הדליק" אותי. אולי הפילוסופיה של א.ד. גורדון והקשר לאהבת האדמה, אולי הניגוד הגדול עם החיים שלי כילד פרבר- עירוני ברובע קווינס, ניו-יורק.  האמת היא שה"קבוץ" היה תמיד  דבר חצי-מיתולוגי לאלפי יהודים ולא-יהודים בכל העולם, ללא קשר אם, כמה ועד כמה באמת חיו בו במציאות.  מה שלא נגיד, התקופה שעשיתי בקבוץ שדה אליהו בגיל 17 השפיע עלי רבות.  כל –כך רבות שבסוף הלכתי ללמוד חקלאות במדבר אריזונה על מנת לחזור לארץ במטרה ל"ייבש ביצות" (קצת שכחתי אז שהביצות כבר ייובשו וזה לא היה רעיון כל-כך טוב גם ככה…). זה סיפור ארוך, כי  למרות שלימודי החקלאות מאוד לא התאימו לי , הם עשו הבדל בחיי  עם השלכות לשנים רבות (למרות שלא למדתי הרבה….).

בן- גוריון פעם כינה את הקבוץ ה"אוורסט שלנו". כך שאני לא היחיד שמזדעזע מהבלון הזה שהתנפץ שקוראים לו ה"קבוץ". הכתבה ב"הארץ" שסיפר על מצבם העגום של אלפי חברי הקבוץ הקשישים הנשארים ללא פנסיה עם הצורך להילחם על הדברים הכי בסיסיים בחיים, פשוט זעזע אותי. וילדיהם של אותם קשישים?  בגדול, לא תמיד  ממש אמפאטיים,  מסופר שהם  בעצמם כבר "הסתדרו" תחת "תכנית ההפרטה" של המשק. אולי מהנכדים יש יחס יותר חם, אם לא מעשי במיוחד, אך המסר ברור: האידיאליסטים של אז הם הקשישים המסכנים והפראיירים של היום.

מזכיר התנועה הקבוצית, זאב שור, מצוטט בכתבה: " אני מסכים שהסכום של 2760 שקל לפנסיונר הוא איום ונורא. זה לא בגלל שחשבנו שזה סכום נכון- זה מה שהיה אפשרי".

כואב הלב כשאני חושב שהאנשים האלה- ה"קשישים"- הם  הם אלה שבנו את הקבוצים, ובמידה לא קטנה גם את המדינה הצעירה, לחמו במלחמה אחרי במלחמה ביחידות "הכי הכי", חיו בצניעות מדהימה שנים רבות על מנת לקדם ולקיים רעיון שהתמסרו לו, ולא רק בשביל עצמם . אנשים שאחוז גדול במיוחד מהם עברו וברחו מהשואה, אותם אנשים שאיבדו את יקיריהם ואת ילדותם תחת היטלר. כואב הלב, פשוט כואב הלב על מה שקרה לקבוץ שלנו.

יש אמרה שאומרת

"Any society, any nation, is judged on the basis of how it treats its weakest members ".

ממש כואב הלב.

I often find myself thinking about all those "sixties" people, who are all now pushing or well-passed age 60 themselves. As a child in the US of the "early seventies" myself, I can still remember how the "sixties" gang all seemed like a bunch of idealistic, courageous and a bit off- the-wall mentors to me. To be sure, they were not all of this mold and many only seemed to be so because they were "older" and I was "younger.

And today, long past the tumultuous days of that era, I often find myself wondering about what has passed on for good, what has been transformed and what is still "out there" waiting to be moved ahead, changed, evolved. Change the world? There is a quote that I love that always brings a few goose bumps to me….

A hundred years from now it will not matter what my bank account was, the sort of house I lived in, or the kind of car I drove…but the world may be different because I was important in the life of a child
Forest E. Witcraft

Witcraft, I have learned from the internet, was a scholar, teacher, and Boy Scout administrator who wrote these words in October 1950 issue of Scouting magazine.  It was a year in which the world was just starting to recover from the worst war in history and the Cold War was reaching fearful levels.

And I think to myself: I am neither a scholar nor a teacher nor a Boy Scout administrator. I have nothing in common with this Witcraft….and yet his words  always send me inside myself, my mind questioning if one can really change anything, anywhere and anyone in a world that is based on permanent change in and of itself. Do we really have the capacity to change the world? Or is this just a "passing phase of youth", a step towards "growing up".

Something tells me that I that this idea about "changing the world" is not going to leave my system, despite the years that tick by, not in this lifetime at least…but more and more the following quote brings light to my eyes:

"One person cannot change the world, but one can change the life of one person." Do you know who said that? According to the internet, it is "unknown". I like this "unknown" guy, he\she is really brilliant. Perhaps I will meet him or her one day.

And who is this one person anyway??

שיטת ה world cafe התפתחה בארה"ב כדרך חדשנית לניהול שיחות בין אנשים המאפשרת שיחה פתוחה על "שאלות גדולות" בדרך של הפריה הדדית ויצירת "אינטליגנציה קולקטיבית". עד כה אלפי אנשים השתמשו בשיטה הזאת באירועים של 12- 2000 איש במגזר הציבורי, תעשייתי והקהילתי. ישנם יישומים רבים לשיטה- בהתאם לאופי המטרות, השאלות והקבוצה.

כ"משוגע על המאסטרמיינד" אולי היה צפוי שמייד אתחבר גם ל world cafe- ואכן, קרה.

בקבוצת ה"מאסטרמיינד מנהלים\בעלי עסקים" שבארגוני והנחייתי מזה יותר מ 4 שנים, התנסנו ב"קפה" של 13 איש על שאלות גדולות במיוחד: מהי הצלחה, " מהו להשאיר חותם", כסף- מה זה "מפסיק כסף"?, ו"מה להגיד לבן שלך אחרי שחוזר מטיול בהודו". החשמל פשוט היה באויר כאשר חברים ואורחים עברו משולחן לשולחן, שיתפו ביחד על כמה מה"שאלות הגדולות" שבחיים. ה big talk  החליף את ה small talk היומיומי.

ומה תגידו על זה? לאחרונה הופיע מאמר בניו יורק טיימס הנקרא:

. "Talk Deeply, Be Happy" המאמר מספר על מחקרים המראים שאנשים העוסקים בשיחות על "נושאים גדולים" נוטים להיות מאושרים יותר מאלה שעסוקים יותר ב "סמול טוק" .מעניין, דבר כזה אף פעם לא עבר בראשי אבל זה הגיוני לגמרי. אני בהיחלט אדם שיכול להצביע על כל מיני שיחות "גדולות" שעיצבו לי את החיים, לכאן ולכאן…

אם למי שמודע לעוצמתה של שיחה אחת "טובה" בחיים.

http://well.blogs.nytimes.com/2010/03/17/talk-deeply-be-happy/

הסלוגן של ה world cafe יכול בהחלט להיות הסלוגן של המאסטרמיינד- הרי אחים אנחנו..

The power of conversations that matter

לפרטים  נוספים,  על world cafe באתר:http://www.theworldcafe.com/what.htm

קבוצת מיקוד: המאסטרמיינד הוא לא קבוצת תמיכה ולא מפגש נטוורקינג…האגו נשאר מחוץ לדלת….

ב- 3.6.2010 (במקרה גם יום הולדתי….)- יצאה  בעיתון "ישראל היום" כתבה מצוינת על המאסטרמיינד…..

לכתבה

Even from my earliest childhood growing up in New York I recall that wherever I went people were talking about how successful this or that person was—"He's a doctor", "He works for a big firm", "He made a lot of money in the stock market", etc. And again, even from earliest childhood, I could never understand why people always talked about how "successful" everyone was, with hardly a word about how "happy" this or that person was.

Many years later, just recently in fact, I came upon a wonderful article about a king (yes, a king!), of this fascinating little nation called Bhutan tucked away between such Asian giants as China and India. Bhutan is no ordinary nation. It is one of the most isolated nations in the world. Most of Bhutan is covered in forest, there are fewer than 2.5 million people in the entire nation, Buddhist culture and religion are everywhere and only in 1999 was the ban on television and internet lifted. Per capita income in Bhutan is around $1,400, ranked 124th in the world. More than 80% of the population live as subsistence farmers.

And here is the most fascinating point: despite being among the world's poorer nations, Bhutan is also one of the happiest nations on earth! Over 20 years ago, amidst criticism from Western economic experts that Bhutan was not developing "fast enough", the King of Bhutan went on record as saying "Gross National Happiness is more important than Gross National Product." The statement signaled his commitment to building an economy that is appropriate for Bhutan's culture and people, based on Buddhist spiritual values, and has served as a unifying vision for the economy. While Bhutan has been very successful till recently in isolating itself from world modernization and globalization, the big challenges are ahead as internet and television have entered the lives of Bhutanese only very recently…

In a survey in 2005, 45 percent of Bhutanese reported being very happy, 52 percent reported being happy and only three percent reported not being happy. Based on this data, the Happy Planet Index estimates that the average level of life satisfaction in Bhutan is within the top 10 percent of nations worldwide, and certainly higher than other nations with similar levels of GDP per capita.

While there will always be skeptics and "experts" who will dwell on all the many questions that can be asked about what is happiness, how is it measured, who says what, how it was measured, and so on…today more and more western economic psychologists, such as  2002 Nobel Laureate Daniel Kahneman,  question the link between levels of income and happiness.

I ask: can't we simply observe our lives, ourselves, the lives of those closest to us and understand that while money has importance to us in so many ways, happiness does not equal having money and having money does not equal having happiness? And once having done so, what do we do with that observation?

A wonderful video clip on Bhutan and Gross National Happiness

http://www.youtube.com/watch?v=CXJwNSkdTH0.

Pretty cool for a king, ay?

אחד הספרים המעניינים שקראתי בשנה האחרונה הוא ספרו רב- המכר של פרופ. דן אריאלי,  "לא רציונאלי ולא במקרה:הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו".אריאלי, ישראלי שנולד בניו יורק וגדל בישראל,  הוא פרופסור לכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק ופרופסור אורח במעבדת התקשורת של MIT . יש לו תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, דוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית מאוניברסיטת צפון קרוליינה ודוקטורט במנהל עסקים מאוניברסיטת דיוק.

הרקע האישי המגוון הזה תורם לגישה הלא שגרתית של אריאלי שעדיין נמצאת תחת המטרייה "כלכלה". הספר מעורר חשיבה ו"מוציא את הקורא לגמרי מהקופסא"…. אריאלי, דמות מובילה בתחום הכלכלה ההתנהגותית, מספר בספר על סדרה של ניסויים מפתיעים ומאירי עיניים הסותרים את הסברה הנפוצה שלפיה התנהגות בני האדם רציונלית מיסודה. בעזרת סיפורים מחיי היום יום ומחקרים פורצי מסביר אריאלי איך יכולת השיפוט שלנו מוטה על ידי ציפיות, רגשות נורמות חברתיות וכוחות נוספים, בלתי נראים ובלתי רציונאליים.  אריאלי מראה שלא רק שאנחנו עושים טעויות מדהימות בפשטותן מדי יום, אלא שאנחנו גם חוזרים על אותו סוג של טעויות שוב ושוב…

אותי תמיד מסקרן אותם הדברים המצביעים על אמת שלא תמיד רואים אותה מתחת לאף של ה"פרות הקדושות". פרה אחת כזאת היא "קבלת החלטות הרציונאליות" שכביכול נחשבות החלטות "נכונות". כשאני מתבונן בהחלטות שלי לאורך עשרות שנים על ההחלטות הרבות של האנשים הרבים שבה אני פוגש באימון האישי או במאסטרמיינד, דבר אחד ברור לי כשמש: הרציונאל לא תמיד נמצא שם בעוצמה ולבטח הוא כמעט אף פעם לא נמצא שם לבד. אריאלי מביא לנו ספר רציני ומשעשע על נושא שנמצא אצלנו כל הזמן במרכז הוויתנו החברתית והאנושית.

לינקים מעניינים לחומר של דן אריאלי בנושא: בלוג של אריאלי http://www.predictablyirrational.com/?page_id=17 מאמר מרתקים http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3308152,00.html http://www.haaretz.com/hasite/spages/1093379.html

השבוע הנחתי תרגיל יצוא דופן בקבוצת המאסטרמיינד הוותיקה למנהלים ובעלי עסקים:" שיחה עם עצמך בגיל 95". היה פשוט מרגש לראות את הפרצופים של 15 המשתתפים: בהתחלה זיהיתי בלבול, היסוס, ואפילו הייתי אומר קצת כעס. נדמה היה לי שפרצוף אחד או שניים בקרב הקבוצה "אומר" משהו בסגנון, "עכשיו באמת הגזמת, דוניץ….מה זה הדבר הזה בכלל? כבד…קשה….פרטי…".

וכעבור כ- 5 דקות הכל התחיל תזרום. זה היה אחד התרגילים המרתקים שלנו בקבוצה שעושה תרגילים מרתקים כבר למעלה מ 4 שנים….

במה מדובר בעצם?

חברי המאסטרמיינד הוותיקים יודעים שבמסגרת המפגשים החודשיים שלנו יש כל מיני תרגילים על ציר הזמן: לפעמים נדרש מאיתנו לדבר מהראש, לפעמים מהלב, ולפעמים גם וגם. על התרגיל למדתי לראשונה מחומריו הרבים והיפים של המאמן המפורסם האמריקאי, מרשל גולדסמיט, הנחשב בין המאמנים הבכירים למנהלים בכירים בארה"ב. והתרגיל הולך כך:

דמיין\ני את עצמך בגיל 95, "בא\ה בימים" אך עדיין בעל\ת יכולת לשקול, לשתף,ולייעץ….למי בדיוק? לעצמך כמובן! דמיין\ני שיחה כזאת "בינך ובינך", כאשר אתה\את בגיל 95 משוחח\ת איתך בדיוק כמו שאתה\את היום….מה יהיה בשיחה הזאת? על מה תדברו? אילו עצות "בדיעבד" תקבל\י מאותו\ה קשיש\ה בין ה 95?…."??

תרגיל זה, שהוא לגמרי "מחוץ לקופסה", הזמין את החברים ללכת "פנימה" להתבוננות שלגמרי "הם עם עצמם".אך כשהנושא נלקח מרשות היחד ומופקד ברשות הרבים של המאסטרמיינד פתאום הכל נראה אחרת! האדם נדרש לחשוב מה באמת חשוב לו, להקדיש תשומת-לב למה שקורה עכשיו בראי הווירטואלי של "מה יהיה בסוף". ובין ה"עכשיו" וה"סוף" יש את ההתבוננות, ההגדרה, הבחירה וההתכוונות.

תרגיל יפהפה, חבל שלא עושים אותו יותר בחיים שלנו, הרי אנו תמיד ממוקדי מטרה לאן- שהו, אז למה לא להסתכל קודם בסוף ורק אחרי זה בהתחלה?

ציטוט נהדר של פרופסור סטיבן קובי:

Most people struggle with life balance simply because they haven't paid the price to decide what is really important to them
(Stephen Covey)