You are currently browsing the category archive for the ‘חברה’ category.

בשבת האחרונה חגגנו את יום הולדתה ה- 18 של ילדתי הבכורה.
בשבת בבוקר, כאשר  העולם ריק מפקקים וחשים קצת קרוב יותר לטבע וקצת יותר רגועים, נסענו צפונה לקבוץ שבו בתי גרה, כחניכה טרייה במכינה הקדם- צבאית למנהיגות, שזו מעין מסגרת של "שנת שרות" עם למידה "לשמה" לפני השרות הצבאי.

למרות שעברו רק כ-5 שבועות מתחילת התוכנית, ומהיום שביתי כבר "העתיקה מגורים", כשהפעם פגשתי בביתי מייד הרגשת שפגשתי לפתע פתאום במישהי קצת אחרת.
הרהורי הובילו אותי לתחושת ה déjà vu, אבל הפעם לא אני שהייתי "שם" אלא שבתי כאילו "התחברה להיסטוריה שלי", ולמה הכוונה?

יש לי בת נפלאה, ילדה אמינה, חכמה, אחראית.
ובכל זאת, מאז הגעתה לחטיבת הביניים ובכל שנות התיכון, יותר ויותר התקשתי ממש להתחבר לעולמה.
לא מצאתי את עצמי בעולם שהיא כל-כך "דחפה" קדימה: יציאות ליליות בסופי שבוע שמהן חוזרים ב5:00 בבוקר וישנים עד 15:00 בצהריים למחרת; הישיבה מול הפייסבוק האין-סופי; הבקשות החוזרות ונשנות לקנות עוד משהו ועוד משהו; הדרישה לקבל את האוטו וכל פעם למקום עוד יותר רחוק… היה נדמה לי שרוב הזמן כשאני רואה את בתי "מולי" היא בו בעת מול אחד מ 3 מסכים אפשריים: הטלוויזיה, המחשב או המראה.

כמובן, אני מגזים קצת אך זו היתה תחושתי לתקופה ארוכה.
חשבתי לעצמי, "מה כבר יכול לעניין אותה אצל אביה שעולמו כל-כך רחוק מהדברים האלה?".
אחרי הכל אנו כבר נמצאים בצד השני של גיל ה 50, מעניין אותנו פילוסופיה בודהיסטית, טיולי טבע, יוגה, הליכות בוקר השכם- נראה לי שזה נשמע לה "מה זה משעמם…" ולא רלוונטי לחלוטין.

אך בשנה האחרונה כבר התחילו להתרקם נקודות חיבור סביב אירועים מעצבים:

נסיעתה לפולין (כאשר גם הסבא שלה- אבי- ניצול שואה), ולהבדיל, נסיעת כיף ל"בורגס" שבה חלתה במשך רוב הבילוי; תפקידה כבמאית הצגה נפלאה במגמת תיאטרון, ולצערנו הרב, התמודדות עם מוות כואב של חברה שנהרגה בתאונת דרכים איומה.

והנה, בשבת שעברה, אנו מגיעים למבואה של המגורים של חניכי המכינה ואני רואה את ביתי המחייכת יוצאת לקראתנו- יחפה, שיער פזור, חיוך גדול על פניה. והמגורים? אם היינו רואים אותם בעיר היינו מכנים אותם "סלאמס" אבל פה הם בסדר גמור, אולי "מגורי מתנדבים" מתקופה אחרת .
אין ספק שיש ערימה של חברה על הדשא ואני מזמזם בראשי את "ההיאחזות הנח"ל בסיני, המון דברים יפים ראו עיני…". הייתכן? איפה המסכים השונים?  לחיות 3 בנות בחדר? שרותים בחוץ לחדר לכולם בקומה? איפה הפייסבוק, איפה? "בהיאחזות הנח"ל בסיני לא האמנתי לעיני…".

ואז לאחר החיבוקים והנשיקות, כוס התה וחתיכת העוגה במועדון ("אצלנו במרכז"  ה"מועדון" הזה בוודאי היה נחשב צריף לעובדים הזרים העובדים את אדמתנו), התחילו המילים לצאת, וחוש השמיעה שלי נכנס לפעולה.
בשטף המילים הרבות שיצאו מפי ביתי היתה מנגינה חדשה ומפתיעה:

מילים כמו "מרתק"  בתיאור שלה על הרצאה  שקבלו בתחום הפילוסופיה היהודית; שמתי לב שהמילה "ערכים" נשמעה בצורה לא פרופורציונאלית בהרבה למה שהיה נדמה לי מהעבר; כשדברתי על קואצ'ינג, על מאסרטמיינד על הודו ועל סין וגם על יפן (משום מה לא דברנו יותר מדי על ארץ הולדתי, ארה"ב), היה נדמה לי ש"חלון ההקשבה" התרחב קמעה, לפחות  בוודאות לא שמעתי הפעם את הביטוי המעצבן, "אתה חופר, אבא".

והיו עוד מילים וביטויים של ביתי שהציתו את סקרנותי: "ניהול עצמי", "לקיחת אחריות", "תכנון", התנדבות בקהילה עם נוער אתיופי עולים ורעיון ליזום חוג תיאטרון לנוער בסיכון.

ואני, האבא, בצד השני של 50 , מתקשה להסתיר את התרגשותי, פן זה יברח לחלל האויר.
הייתכן שזו באמת בתי היקרה ואלו  באמת דבריה או שמא אני מהרהר מתוך מה שהיה או לא היה בהיסטוריה הפרטית שלי?

לקראת ערב  אנו ההורים עושים את דרכנו חזרה למרכז הארץ, הפעם מלווים במכוניות רבות, פקקים מוכרים, ותחושה שהטבע "מאחורינו".
אך ליבי שר: "כל השרות והדליות והרינות…", והפרצוף המתוק והמחויך של ביתי נמצא מולי ובתוכי.
נדמה שההיסטוריה היפה כבר היתה  קצת יותר של שנינו.

יש לי שני ילדים מקסימים: בת שזה עתה סיימה תיכון ובן שעולה לי'א.
ילדים יקרים לי מאוד.
בתור אבא אני תוהה לעצמי איך זה שעברו כל-כך הרבה שנים ואני בקושי זוכר אותם יושבים או שוכבים עם ספר ביד??? הייתכן? הייתכן, שילדים יכולים לעבור את כל מערכת החינוך מבלי להחזיק ספר ביד?
לי זה פשוט נראה הזוי, הרי איפה הייתי אני בחיים לולא היה קיים הדבר הזה שקוראים ספר? לא שאני אחד מאלה שתמיד מסתובב עם רומן כלשהו בתיק, ממש לא, כי רוב מה שאני קורא הוא non-fiction, בנושאים שמעניינים אותי.
קשה להגיד שאי פעם הייתי תולעת ספרים.
אבל הקריאה היא חלק כל-כך חשוב בחיי, עולם של רעיונות, דיאלוג, חקירה, חיפוש והתרגשות.
העולם בלעדיו נראה לי ריק מאוד.

ב-2004 נערך סקר בהקיף 300 אלף תלמידים בגילאי 15-16. בסקר נבדק ונמצא: 80% מבני הנוער מעדיפים לקרוא עיתונים ולא ספרות יפה.
מהסקר עולה עוד כי מבין השליש שקוראים ספרים, 33% לא עושים זאת להנאתם אלא רק לצורכי משימות המוטלות בבית עוד עולה כי 70 אחוזים מהבנות קוראות להנאתן, לעומת 48 אחוזים מהבנים.
בפילוח העדפות הקריאה עולה כי 48 אחוזים מהנוער קורא כתבי עת, 18 אחוזים קוראים קומיקס, 33 אחוזים קוראים ספרות יפה, 26 אחוזים קוראים חומר עיוני, 44 אחוזים קוראים חומר מתוקשב באינטרנט ובמחשבים, ו- 80 אחוזים קוראים עיתונים.

זה בוודאי לא מפתיע איש שבתרבות ה"פסט" של היום כשהכל מהר כאן ועכשיו ושהנוער של היום פחות קורא ספרים.
תוכנית טלוויזיה, מחשב, נהיגה, עצבים של אנשים, או שאתה מהר ומיידי או  שאתה לא קיים….

אני באמת לא יודע מה צפוי לנו מדור שלא ידע את הספר, ומה זה יוליד לעולמנו בהמשך? האם זה באמת רק שינוע של מערכת, מהדבר הזה ביד שיצא מבית-הדפוס שקוראים לו "ספר" אל העולם הדיגיטלי שבראשו המחשב, או שבאמת מדובר במעבר לעולם אחר לגמרי? האמת, זה קצת מפחיד אותי שמחר האנשים שינהיגו את העולם לא ממש למדו להעריך את כוחו של ספר.
ואולי אני פשוט קצת רומנטי ו Old- fashioned?

שיטת ה world cafe התפתחה בארה"ב כדרך חדשנית לניהול שיחות בין אנשים המאפשרת שיחה פתוחה על "שאלות גדולות" בדרך של הפריה הדדית ויצירת "אינטליגנציה קולקטיבית". עד כה אלפי אנשים השתמשו בשיטה הזאת באירועים של 12- 2000 איש במגזר הציבורי, תעשייתי והקהילתי. ישנם יישומים רבים לשיטה- בהתאם לאופי המטרות, השאלות והקבוצה.

כ"משוגע על המאסטרמיינד" אולי היה צפוי שמייד אתחבר גם ל world cafe- ואכן, קרה.

בקבוצת ה"מאסטרמיינד מנהלים\בעלי עסקים" שבארגוני והנחייתי מזה יותר מ 4 שנים, התנסנו ב"קפה" של 13 איש על שאלות גדולות במיוחד: מהי הצלחה, " מהו להשאיר חותם", כסף- מה זה "מפסיק כסף"?, ו"מה להגיד לבן שלך אחרי שחוזר מטיול בהודו". החשמל פשוט היה באויר כאשר חברים ואורחים עברו משולחן לשולחן, שיתפו ביחד על כמה מה"שאלות הגדולות" שבחיים. ה big talk  החליף את ה small talk היומיומי.

ומה תגידו על זה? לאחרונה הופיע מאמר בניו יורק טיימס הנקרא:

. "Talk Deeply, Be Happy" המאמר מספר על מחקרים המראים שאנשים העוסקים בשיחות על "נושאים גדולים" נוטים להיות מאושרים יותר מאלה שעסוקים יותר ב "סמול טוק" .מעניין, דבר כזה אף פעם לא עבר בראשי אבל זה הגיוני לגמרי. אני בהיחלט אדם שיכול להצביע על כל מיני שיחות "גדולות" שעיצבו לי את החיים, לכאן ולכאן…

אם למי שמודע לעוצמתה של שיחה אחת "טובה" בחיים.

http://well.blogs.nytimes.com/2010/03/17/talk-deeply-be-happy/

הסלוגן של ה world cafe יכול בהחלט להיות הסלוגן של המאסטרמיינד- הרי אחים אנחנו..

The power of conversations that matter

לפרטים  נוספים,  על world cafe באתר:http://www.theworldcafe.com/what.htm

Even from my earliest childhood growing up in New York I recall that wherever I went people were talking about how successful this or that person was—"He's a doctor", "He works for a big firm", "He made a lot of money in the stock market", etc. And again, even from earliest childhood, I could never understand why people always talked about how "successful" everyone was, with hardly a word about how "happy" this or that person was.

Many years later, just recently in fact, I came upon a wonderful article about a king (yes, a king!), of this fascinating little nation called Bhutan tucked away between such Asian giants as China and India. Bhutan is no ordinary nation. It is one of the most isolated nations in the world. Most of Bhutan is covered in forest, there are fewer than 2.5 million people in the entire nation, Buddhist culture and religion are everywhere and only in 1999 was the ban on television and internet lifted. Per capita income in Bhutan is around $1,400, ranked 124th in the world. More than 80% of the population live as subsistence farmers.

And here is the most fascinating point: despite being among the world's poorer nations, Bhutan is also one of the happiest nations on earth! Over 20 years ago, amidst criticism from Western economic experts that Bhutan was not developing "fast enough", the King of Bhutan went on record as saying "Gross National Happiness is more important than Gross National Product." The statement signaled his commitment to building an economy that is appropriate for Bhutan's culture and people, based on Buddhist spiritual values, and has served as a unifying vision for the economy. While Bhutan has been very successful till recently in isolating itself from world modernization and globalization, the big challenges are ahead as internet and television have entered the lives of Bhutanese only very recently…

In a survey in 2005, 45 percent of Bhutanese reported being very happy, 52 percent reported being happy and only three percent reported not being happy. Based on this data, the Happy Planet Index estimates that the average level of life satisfaction in Bhutan is within the top 10 percent of nations worldwide, and certainly higher than other nations with similar levels of GDP per capita.

While there will always be skeptics and "experts" who will dwell on all the many questions that can be asked about what is happiness, how is it measured, who says what, how it was measured, and so on…today more and more western economic psychologists, such as  2002 Nobel Laureate Daniel Kahneman,  question the link between levels of income and happiness.

I ask: can't we simply observe our lives, ourselves, the lives of those closest to us and understand that while money has importance to us in so many ways, happiness does not equal having money and having money does not equal having happiness? And once having done so, what do we do with that observation?

A wonderful video clip on Bhutan and Gross National Happiness

http://www.youtube.com/watch?v=CXJwNSkdTH0.

Pretty cool for a king, ay?

אחד הספרים המעניינים שקראתי בשנה האחרונה הוא ספרו רב- המכר של פרופ. דן אריאלי,  "לא רציונאלי ולא במקרה:הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו".אריאלי, ישראלי שנולד בניו יורק וגדל בישראל,  הוא פרופסור לכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק ופרופסור אורח במעבדת התקשורת של MIT . יש לו תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, דוקטורט בפסיכולוגיה קוגניטיבית מאוניברסיטת צפון קרוליינה ודוקטורט במנהל עסקים מאוניברסיטת דיוק.

הרקע האישי המגוון הזה תורם לגישה הלא שגרתית של אריאלי שעדיין נמצאת תחת המטרייה "כלכלה". הספר מעורר חשיבה ו"מוציא את הקורא לגמרי מהקופסא"…. אריאלי, דמות מובילה בתחום הכלכלה ההתנהגותית, מספר בספר על סדרה של ניסויים מפתיעים ומאירי עיניים הסותרים את הסברה הנפוצה שלפיה התנהגות בני האדם רציונלית מיסודה. בעזרת סיפורים מחיי היום יום ומחקרים פורצי מסביר אריאלי איך יכולת השיפוט שלנו מוטה על ידי ציפיות, רגשות נורמות חברתיות וכוחות נוספים, בלתי נראים ובלתי רציונאליים.  אריאלי מראה שלא רק שאנחנו עושים טעויות מדהימות בפשטותן מדי יום, אלא שאנחנו גם חוזרים על אותו סוג של טעויות שוב ושוב…

אותי תמיד מסקרן אותם הדברים המצביעים על אמת שלא תמיד רואים אותה מתחת לאף של ה"פרות הקדושות". פרה אחת כזאת היא "קבלת החלטות הרציונאליות" שכביכול נחשבות החלטות "נכונות". כשאני מתבונן בהחלטות שלי לאורך עשרות שנים על ההחלטות הרבות של האנשים הרבים שבה אני פוגש באימון האישי או במאסטרמיינד, דבר אחד ברור לי כשמש: הרציונאל לא תמיד נמצא שם בעוצמה ולבטח הוא כמעט אף פעם לא נמצא שם לבד. אריאלי מביא לנו ספר רציני ומשעשע על נושא שנמצא אצלנו כל הזמן במרכז הוויתנו החברתית והאנושית.

לינקים מעניינים לחומר של דן אריאלי בנושא: בלוג של אריאלי http://www.predictablyirrational.com/?page_id=17 מאמר מרתקים http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3308152,00.html http://www.haaretz.com/hasite/spages/1093379.html

We are all aware of how difficult it is for people to make changes which of course includes accepting new ideas or even tolerating questions regarding old and "accepted" ideas. But are we aware of how often people "kill ideas" on a daily even hourly basis? Check and see what happens in your conversations with those close to you at home, those at work, telephone calls and even e mail and forum chatting? Believe me, you will be surprised if not shocked!

So it is, perhaps its essential human nature, perhaps the workings of our minds which are not mindful, or perhaps it is just plain habit. With that in mind, I would like to make some suggestions to those readers who find themselves challenged in this area at work, with an eye to new products, strategy or market research:

At every brainstorm and/or mastermind situation make everybody aware that there is no criticism allowed. That is a tough one for people to handle so if you need to do it professionally make sure you have a skilled facilitator or third party to run the session.

Be careful who you invite to such sessions…if your idea is young make sure you invite people positive on the idea to your brainstorming session and be aware of people who start by saying "I would like to be the devil's advocate….represent "reality"….While this has great value at a later stage of development it is a TERRIBLE thing to have at the early stages- a real idea killer!

When your idea is really new choose 5 people who like new ideas and general and share it with them privately, this will give you confidence to move on.

Where possible, invent a "pilot", even if it is not commercial because there is no better learning than actually doing the thing itself and seeing what comes out! Make it short and sweet, though, so you don't get bogged down in the pilot stuff and away from the "real stuff".

And remember: every new idea began somewhere else, not necessarily in your brain and on your hard disk. As such it will keep changing and developing as such is the world and that is a fact that you can either leverage or resist- I suggest you leverage and build it! One never knows the power that one idea can bring to someone, something, somewhere in the world…keep on moving!

Recent research has shown that humans like to help, even before they are old enough to have been taught how to do so. This innate characteristic, found to be present in toddlers as young as 18 months,  distinguishes humans from their supposed closest evolutionary family member, the chimpanzee, which doesn’t demonstrate the same altruistic behavior.

I applaud such revelations and believe that they point to something really important: that when given the proper framework, "language", opportunity and support, human beings naturally gravitate and thrive in an environment that is giving and altruistic. The mastermind concept that I find so awesome, and the way that our groups internalize it, is exactly along these lines. That is when you give a person an opportunity to help another in brainstorming, support, networking and just even by listening, most people will jump and go for it. That is those who are not overcome by their own fears and paradigms! Because as Napoleon Hill once very aptly wrote: "It is literally true that you can succeed best and quickest by helping others to succeed."

The mastermind not only drives and is driven by collective wisdom, but is driven by and for collective humanity.

אחד הטרנדים המקסימים בעיני בעולם ההדרכה הארגונית הוא פיתוח ערוץ של storytelling כמנוף לפיתוח מקצועי ואישי.  כמובן, לא מדובר ב"סיפורים" מעין "באבע מייסעס", סיפורי סבתא, שהקשר בינם לבין העולם העסקי והארגוני הוא רחוק כמזרח ומערב. מדובר ב יכולת לספר סיפור כערוץ להשפעה ושכנוע, ניהול עם השראה ומתן מוטיבציה להפיק תוצאות. ואין דבר טבעי ממנו: זה הדבר הכי טבעי שיכול להיות ועובדה שמה שאנו מוצאים מסביב לעולם בכמעט כל התרבויות שהדרך להעביר דרכי חיים, תובנות, וידע היתב האמצעות דרך הסיפור- אולי סביב מדורה, אולי בעת כביסת בגדים ליד הנהר, בפאב. במטוס, בטלפון, באי-מייל, במסיבות…

רוברט מקקי, תסריטאי אמריקאי עתיר פרסים ומרצה מוביל בתחום אמר את זה יפה מאוד:

, " Executives and Leaders would be amazed how much more effective they will be if they toss out their powerpoint slides and learn to tell good stories instead…you can try to persuade and reach people by means of intellectural reasoning, facts, figures and bullets…or you can try another more powerful way- learn to reach people's hearts and motivation by means of engaging their emotions."

מנהלים מכל הסוגים ירויחו מאד אם יזכרו שאנשים לומדים וזוכרים דרך סיפור הרבה יותר מלשמוע הרצאות, הכתבות מלמעלה ומצגות פאוורפוינט.

אננט סימונס, כתבה ספר מרתק בשם ה "Story Factor", והיא מסבירה:

"Information simply leaves us feeling incompetent and lost. Believe me- We don’t need more information. We need to know what it means. We need a story that explains what it means and makes us feel like we fit in there somewhere’

(Annette Simmons, ‘The Story Factor’, 2006).

הסיפור יכול לחבר את האדם לחזונו לעבודתו וגם למשמעות שכה חשוב לו בחיים:

"If you don’t know the trees you may be lost in the forest, but if you don’t know the stories you may be lost in life". —Siberian Elder


You know how people always say, "He was an honest guy but, you know, business is business…", or " In order to succeed you need to cut costs and that means you need to make the most and pay out the least…inevitably you will be at odds with your workers…". And there are lots of other "classic sayings" which simply emphasize that a person of values has not business in being in business and a person of business will not have very strong values over time. Well, I have heard this stuff for tens of years and I am sure it is true in many cases…but not all! And the fact that it is NOT true in all is what gives us hope, a new vision, a new way of doing things.

I think the example of Grameen Bank is absolutely the best. Dr. Muhammad Yunus is a global leader in anti-poverty efforts, and has pioneered the use of "micro-loans" to provide credit to poor individuals without collateral. Dr. Yunus, an economist by training, founded the Grameen Bank in 1983 in his native Bangladesh to provide small, low-interest loans to the poor to help better their livelihood and communities. Despite its low interest rates and lending to poor individuals, Grameen Bank is sustainable and 98% percent of its loans are repaid – higher than other banking systems. It has spread its successful model throughout the world. Dr. Yunus received the Nobel Peace Prize in 2006 for his work. It was basically a case of a smart and caring individual coming forth with a creative idea that combined good sense with "good values": poor people (mostly women), given a chance and a fair way of developing, can create wonderful opportunities and things in this world. In other words, instead of cheating and exploiting the poor we can invest in them and in their desire to improve themselves…and then see what happens!

And there are many more great things happening in the social business entrprepreneurship arena. It fills me with inspiration and excitement…how can we do more to bring these two worlds together towards making our world a better place to live in?

Annita Rodick, The Body Shop

The Skoll Foundation

The Schwabb Foundation

Ben and Jerry's

In order to go on living one must try to escape the death in perfectionism-Hannah Arendt, German-Jewish philosopher and political scientist.

 

פרפקציוניזם- טוב או לא?

פרפקציוניזם- טוב או לא?

בתחילתו של תהליך אימון אני נוהג להזמין את המתאמן למלא שאלון של "חקירה עצמית", העוסק בסקירה וניתוח של נקודות שונות המאפיינות אותו\ה. קטגוריה אחת מכונה "נקודות החוזק שלך" או כפי שאנו מכנים, "החוזקות". אחת מהתשובות שמתאמנים נוטים להעלות היא "פרפקציוניזם". בקטגוריה הנקראת "נקודות חולשה" לא פעם ולא פעמיים אותו מתאמן מציין את אותה תכונה שוב. לקרוא את ההמשך »