You are currently browsing the category archive for the ‘דרך חיים’ category.

לפעמים אני מרגיש שירושלים היא ממש ארץ בפני עצמה אשר חלים עליה חוקים שונים לאוכלוסיה שונה.
קחו לדוגמא חוויה שעברתי לפני כשבועיים כשנסעתי עם אשתי לבקר דוד במצב קריטי בטיפול נמרץ בבית-חולים שערי צדק.
זו היתה שבת (מעניין איך שהכל קורה בשבת…), ובדרך לירושלים כבר הצלחנו לגלות שיש לנו פאנצ'ר בגלגל, ההרפתקה של החלפת גלגל בכביש מהיר בטמפרטורות של 35 מעלות כבר בישרה שזה לא הולך להיות יום רגיל…

אני אדם שאוהב את השבת, אני נשבע לכם, אוהב את השקט, לשבות קצת מכל מעשיי (או לפחות רובם) ולהנות מהמנוחה.
המסורת היהודית מושרשת בי עמוק למרות שאני לא ממש שומר אותה, אבל כשאני נתקל ב דברים המעצבנים של השבת ה"ממלכתית" אני מאבד את שוויון הנפש ומתחיל לחבל באותם שורשים מסורתיים.

אז מגיעים ל"שערי-צדק" והדבר הראשון שאנו רואים הוא שלא נותנים לך להיכנס לחנייה של בית-החולים למרות שמולנו עומדים כ- 150 חניות ריקות. אומרים לנו שזה ל"צוות חרום" אבל ברור כשמש שזה רק תרוץ להימנע מהסוגיה של לקחת כסף בשבת.
שבת קודש בעינה עומדת אבל שכולם ילכו ויחפשו לחנות על מדרכות, באדום-לבן, על הר, רחוק, מה זה משנה, זה לא הבעיה שלהם, בית החולים "שומר שבת".

וכשכבר מגיעים וצריכים להגיע לקומה 10 יש עוד הפתעה, קוראים לה "מעלית שבת".
מעלית שבת היא עוד רעיון "מבריק" מהסדרה שעושה הכל על מנת שאף יהודי לא יפעיל חשמל.
עומדים דקות ארוכות מול המעלית ומחכים שהיא תרד בכל קומה וקומה, ואז תעלה כל קומה וקומה.
השבת נשמרת, והאנשים? שיתאמצו קצת, מה כבר קרה?

וכשאנו באים רעבים ורוצים לקנות משהו לאכול, כמובן הכל סגור, נעול, מה זה משנה שהאנשים יביאו מהבית.

ולהביא מתנה לביקור החולים? הצחקתם אותי, למה לא חשבת על זה לפני-כן, פה אנו שומרים שבת!

השבת שומרת עלינו, כמו שאמר אחד העם, אבל לא זו הכוונה בעיני.
מצידי אני "שם" עד שרוח השבת טובעת בים של מניפולציות הלכתיות…ואז אני כבר לא שם.
זה בדיוק זה שמרחיק כל-כך הרבה יהודים מלבוא ולהתקרב לערכי השבת והמסורת בכלל.

מי אוהב את השבת? אני ועוד הרבה כמוני.

מודעות פרסומת

בשבת האחרונה חגגנו את יום הולדתה ה- 18 של ילדתי הבכורה.
בשבת בבוקר, כאשר  העולם ריק מפקקים וחשים קצת קרוב יותר לטבע וקצת יותר רגועים, נסענו צפונה לקבוץ שבו בתי גרה, כחניכה טרייה במכינה הקדם- צבאית למנהיגות, שזו מעין מסגרת של "שנת שרות" עם למידה "לשמה" לפני השרות הצבאי.

למרות שעברו רק כ-5 שבועות מתחילת התוכנית, ומהיום שביתי כבר "העתיקה מגורים", כשהפעם פגשתי בביתי מייד הרגשת שפגשתי לפתע פתאום במישהי קצת אחרת.
הרהורי הובילו אותי לתחושת ה déjà vu, אבל הפעם לא אני שהייתי "שם" אלא שבתי כאילו "התחברה להיסטוריה שלי", ולמה הכוונה?

יש לי בת נפלאה, ילדה אמינה, חכמה, אחראית.
ובכל זאת, מאז הגעתה לחטיבת הביניים ובכל שנות התיכון, יותר ויותר התקשתי ממש להתחבר לעולמה.
לא מצאתי את עצמי בעולם שהיא כל-כך "דחפה" קדימה: יציאות ליליות בסופי שבוע שמהן חוזרים ב5:00 בבוקר וישנים עד 15:00 בצהריים למחרת; הישיבה מול הפייסבוק האין-סופי; הבקשות החוזרות ונשנות לקנות עוד משהו ועוד משהו; הדרישה לקבל את האוטו וכל פעם למקום עוד יותר רחוק… היה נדמה לי שרוב הזמן כשאני רואה את בתי "מולי" היא בו בעת מול אחד מ 3 מסכים אפשריים: הטלוויזיה, המחשב או המראה.

כמובן, אני מגזים קצת אך זו היתה תחושתי לתקופה ארוכה.
חשבתי לעצמי, "מה כבר יכול לעניין אותה אצל אביה שעולמו כל-כך רחוק מהדברים האלה?".
אחרי הכל אנו כבר נמצאים בצד השני של גיל ה 50, מעניין אותנו פילוסופיה בודהיסטית, טיולי טבע, יוגה, הליכות בוקר השכם- נראה לי שזה נשמע לה "מה זה משעמם…" ולא רלוונטי לחלוטין.

אך בשנה האחרונה כבר התחילו להתרקם נקודות חיבור סביב אירועים מעצבים:

נסיעתה לפולין (כאשר גם הסבא שלה- אבי- ניצול שואה), ולהבדיל, נסיעת כיף ל"בורגס" שבה חלתה במשך רוב הבילוי; תפקידה כבמאית הצגה נפלאה במגמת תיאטרון, ולצערנו הרב, התמודדות עם מוות כואב של חברה שנהרגה בתאונת דרכים איומה.

והנה, בשבת שעברה, אנו מגיעים למבואה של המגורים של חניכי המכינה ואני רואה את ביתי המחייכת יוצאת לקראתנו- יחפה, שיער פזור, חיוך גדול על פניה. והמגורים? אם היינו רואים אותם בעיר היינו מכנים אותם "סלאמס" אבל פה הם בסדר גמור, אולי "מגורי מתנדבים" מתקופה אחרת .
אין ספק שיש ערימה של חברה על הדשא ואני מזמזם בראשי את "ההיאחזות הנח"ל בסיני, המון דברים יפים ראו עיני…". הייתכן? איפה המסכים השונים?  לחיות 3 בנות בחדר? שרותים בחוץ לחדר לכולם בקומה? איפה הפייסבוק, איפה? "בהיאחזות הנח"ל בסיני לא האמנתי לעיני…".

ואז לאחר החיבוקים והנשיקות, כוס התה וחתיכת העוגה במועדון ("אצלנו במרכז"  ה"מועדון" הזה בוודאי היה נחשב צריף לעובדים הזרים העובדים את אדמתנו), התחילו המילים לצאת, וחוש השמיעה שלי נכנס לפעולה.
בשטף המילים הרבות שיצאו מפי ביתי היתה מנגינה חדשה ומפתיעה:

מילים כמו "מרתק"  בתיאור שלה על הרצאה  שקבלו בתחום הפילוסופיה היהודית; שמתי לב שהמילה "ערכים" נשמעה בצורה לא פרופורציונאלית בהרבה למה שהיה נדמה לי מהעבר; כשדברתי על קואצ'ינג, על מאסרטמיינד על הודו ועל סין וגם על יפן (משום מה לא דברנו יותר מדי על ארץ הולדתי, ארה"ב), היה נדמה לי ש"חלון ההקשבה" התרחב קמעה, לפחות  בוודאות לא שמעתי הפעם את הביטוי המעצבן, "אתה חופר, אבא".

והיו עוד מילים וביטויים של ביתי שהציתו את סקרנותי: "ניהול עצמי", "לקיחת אחריות", "תכנון", התנדבות בקהילה עם נוער אתיופי עולים ורעיון ליזום חוג תיאטרון לנוער בסיכון.

ואני, האבא, בצד השני של 50 , מתקשה להסתיר את התרגשותי, פן זה יברח לחלל האויר.
הייתכן שזו באמת בתי היקרה ואלו  באמת דבריה או שמא אני מהרהר מתוך מה שהיה או לא היה בהיסטוריה הפרטית שלי?

לקראת ערב  אנו ההורים עושים את דרכנו חזרה למרכז הארץ, הפעם מלווים במכוניות רבות, פקקים מוכרים, ותחושה שהטבע "מאחורינו".
אך ליבי שר: "כל השרות והדליות והרינות…", והפרצוף המתוק והמחויך של ביתי נמצא מולי ובתוכי.
נדמה שההיסטוריה היפה כבר היתה  קצת יותר של שנינו.

סיפור אמיתי ממורה בכיתה י' בית-ספר תיכון בארה"ב.

המורה עמדה מול הכיתה וציירה עיגול שחור על הלוח:

היא שאלה את הכיתה מה ציירה.

מספר שניות עברו  ומישהו אמר, " עיגול שחור על הלוח".
שאר התלמידים, ללא יוצא מן הכלל, הנהנו בראשם שמה שנאמר היה הדבר הברור לעיין ולא אמרו דבר נוסף.
"אני מתפלא עליכם", אמרה המורה, " עשיתי את התרגיל הזה בדיוק לאחרנה בגן ילדים והם חשבו על 50 דברים שונים שהצורה הזאת יכולה להיות: עין של ינשוף, ראש עמוד טלפון במבט מלמעלה, כוכב מרחוק, ביצת עין, בין היתר.
הדמיון שלהם היה בשימוש אקטיבי מאוד."

בעשר שנים שלנו בין היותנו בגן-ילדים לכיתה י' בתיכון, אנו לומדים, משננים ונבחנים שיש "תשובה אחת נכונה".
אנו מאבדים את היכולת לחפש יותר מ"תשובה אחת נכונה".
הלימוד שלנו מכוון אותנו להיות ספציפיים, שזה חשוב בהרבה מקרים ומצבים, על חשבון פיתוח עוצמת דמיון שלנו, שגם הוא חשוב בהרבה מקרים ומצבים.
אומרים שעד שהאדם הממוצע מסיים את לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הוא יעבור יותר מ 2600 מבחנים, ובוחנים שונים.
ה"תשובה הנכונה" היא מנטרה רבת-עוצמה בתודעתנו.
הבעייה הגדולה היא שרוב מה שאנו פוגשים בחיים איננו כזה.
החיים הם אינם חדים ודיקוטומיים אלה פרדוקסאלים ומבולבלים.
היכולת לחפש הרבה "תשובות נכונות" היא בעיני לב המושג שקורים "יצירתיות".
הלוואי ויכולנו בנקודה הזאת לחיות בצורה יותר יצירתית בכל תחומי החיים. כמו שעשינו פעם…שהיינו בגן- אתם זוכרים?

"While we try to teach our children all about life, our children teach us what life is all about." – Angela Schwindt

יש לי שני ילדים מקסימים: בת שזה עתה סיימה תיכון ובן שעולה לי'א.
ילדים יקרים לי מאוד.
בתור אבא אני תוהה לעצמי איך זה שעברו כל-כך הרבה שנים ואני בקושי זוכר אותם יושבים או שוכבים עם ספר ביד??? הייתכן? הייתכן, שילדים יכולים לעבור את כל מערכת החינוך מבלי להחזיק ספר ביד?
לי זה פשוט נראה הזוי, הרי איפה הייתי אני בחיים לולא היה קיים הדבר הזה שקוראים ספר? לא שאני אחד מאלה שתמיד מסתובב עם רומן כלשהו בתיק, ממש לא, כי רוב מה שאני קורא הוא non-fiction, בנושאים שמעניינים אותי.
קשה להגיד שאי פעם הייתי תולעת ספרים.
אבל הקריאה היא חלק כל-כך חשוב בחיי, עולם של רעיונות, דיאלוג, חקירה, חיפוש והתרגשות.
העולם בלעדיו נראה לי ריק מאוד.

ב-2004 נערך סקר בהקיף 300 אלף תלמידים בגילאי 15-16. בסקר נבדק ונמצא: 80% מבני הנוער מעדיפים לקרוא עיתונים ולא ספרות יפה.
מהסקר עולה עוד כי מבין השליש שקוראים ספרים, 33% לא עושים זאת להנאתם אלא רק לצורכי משימות המוטלות בבית עוד עולה כי 70 אחוזים מהבנות קוראות להנאתן, לעומת 48 אחוזים מהבנים.
בפילוח העדפות הקריאה עולה כי 48 אחוזים מהנוער קורא כתבי עת, 18 אחוזים קוראים קומיקס, 33 אחוזים קוראים ספרות יפה, 26 אחוזים קוראים חומר עיוני, 44 אחוזים קוראים חומר מתוקשב באינטרנט ובמחשבים, ו- 80 אחוזים קוראים עיתונים.

זה בוודאי לא מפתיע איש שבתרבות ה"פסט" של היום כשהכל מהר כאן ועכשיו ושהנוער של היום פחות קורא ספרים.
תוכנית טלוויזיה, מחשב, נהיגה, עצבים של אנשים, או שאתה מהר ומיידי או  שאתה לא קיים….

אני באמת לא יודע מה צפוי לנו מדור שלא ידע את הספר, ומה זה יוליד לעולמנו בהמשך? האם זה באמת רק שינוע של מערכת, מהדבר הזה ביד שיצא מבית-הדפוס שקוראים לו "ספר" אל העולם הדיגיטלי שבראשו המחשב, או שבאמת מדובר במעבר לעולם אחר לגמרי? האמת, זה קצת מפחיד אותי שמחר האנשים שינהיגו את העולם לא ממש למדו להעריך את כוחו של ספר.
ואולי אני פשוט קצת רומנטי ו Old- fashioned?