בשבת האחרונה בבוקר התפוצצתי מצחוק ממערכון ששמעתי ברדיו.
שייקה אופיר,  שלדעתי, היה אחד מאנשי הבידור המוכשרים שידעה המדינה הצעירה שלנו, ניהל שיחה שלמה ועסיסית ליד קברו של אשתו.
שיחה זו הייתה יכולה להיות שיחה בין כל בני זוג, רק שכאן אחד מהשותפים (האישה) לא הייתה בחיים.
אך השיחה "זרמה", כאשר אנו שומעים רק את שייקה מדבר ועונה על שאלותיה של אשתו: איפה היית? עם מי היית? כמה עלה לך? אתה לא חושב שהגזמת ששילמת כל-כך הרבה? מה לבשת? מה היה בסרט? וכו' וכו'…איזה רעיון קומי מבריק, ואיזה ביצוע!

לאחר שסיימתי להתגלגל מצחוק התחלתי לחשוב קצת יותר לעומק, קצת יותר רציני.
הרי, מה כל-כך מצחיק עם אדם המדבר עם קבר? הלא כולנו מדברים עם העבר שלנו…

ואולי זאת אחת הבעיות הגדולות שיש לנו בחיים האלה. כמה קשה לנו להשתחרר מהעבר, בין אם הוא פשוט דעות מסוימות על עצמנו, על העולם או על פלוני, ובין אם מדובר עם "מה שהיה פעם", או להבדיל, טראומה או אסון שקרה לנו.
הפתגם מערבית, "אליפת מת", פתגם יפה, אבל אנו, בני האדם לא בדיוק בנויים כך.
פה יש גם לציין את העם היהודי, שמקדש "זיכרון למעשה בראשית", "זכר ליציאת מצריים", "יום הזיכרון לשואה", ועוד שורה של ימים חשובים.
הזיכרון הוא כה טבוע בנו, בזהותנו ובהווייתנו, ובלעדיו אין חיים.

אך יש מקום שבו הזיכרון עובר את "דרך האמצע" (מונח בודהיסטי), ומשתלט לנו על הווה וגם על העתיד.
זאת בדיוק הנקודה המסוכנת, והיא נמצאת שם עמוק בתוכנו ובסתר לבנו, הנקודה שאנו משתעבדים לעבר: לאמונות המגבילות אותנו, לדעות העוצרות אותנו ולפחדים שמנטרלים אותנו.

לדבר אל הקבר- בסדר, מובן.
אבל כשהקבר מדבר אליך, זה כבר משהו אחר.
טוב שיש לנו עוד מערכונים כמו של שייקה אופיר המקסים, שאיתנו כבר זמן רב שגם הוא בקבר.

Live out of your imagination, not your history.” (Dr. Stephen Covey)

מודעות פרסומת