סיפור אמיתי ממורה בכיתה י' בית-ספר תיכון בארה"ב.

המורה עמדה מול הכיתה וציירה עיגול שחור על הלוח:

היא שאלה את הכיתה מה ציירה.

מספר שניות עברו  ומישהו אמר, " עיגול שחור על הלוח".
שאר התלמידים, ללא יוצא מן הכלל, הנהנו בראשם שמה שנאמר היה הדבר הברור לעיין ולא אמרו דבר נוסף.
"אני מתפלא עליכם", אמרה המורה, " עשיתי את התרגיל הזה בדיוק לאחרנה בגן ילדים והם חשבו על 50 דברים שונים שהצורה הזאת יכולה להיות: עין של ינשוף, ראש עמוד טלפון במבט מלמעלה, כוכב מרחוק, ביצת עין, בין היתר.
הדמיון שלהם היה בשימוש אקטיבי מאוד."

בעשר שנים שלנו בין היותנו בגן-ילדים לכיתה י' בתיכון, אנו לומדים, משננים ונבחנים שיש "תשובה אחת נכונה".
אנו מאבדים את היכולת לחפש יותר מ"תשובה אחת נכונה".
הלימוד שלנו מכוון אותנו להיות ספציפיים, שזה חשוב בהרבה מקרים ומצבים, על חשבון פיתוח עוצמת דמיון שלנו, שגם הוא חשוב בהרבה מקרים ומצבים.
אומרים שעד שהאדם הממוצע מסיים את לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הוא יעבור יותר מ 2600 מבחנים, ובוחנים שונים.
ה"תשובה הנכונה" היא מנטרה רבת-עוצמה בתודעתנו.
הבעייה הגדולה היא שרוב מה שאנו פוגשים בחיים איננו כזה.
החיים הם אינם חדים ודיקוטומיים אלה פרדוקסאלים ומבולבלים.
היכולת לחפש הרבה "תשובות נכונות" היא בעיני לב המושג שקורים "יצירתיות".
הלוואי ויכולנו בנקודה הזאת לחיות בצורה יותר יצירתית בכל תחומי החיים. כמו שעשינו פעם…שהיינו בגן- אתם זוכרים?

"While we try to teach our children all about life, our children teach us what life is all about." – Angela Schwindt

מודעות פרסומת