יש דברים שפשוט כואב הלב עליהם. זה מה שקרה לי שקראתי את המאמר במוסף הארץ מתאריך 18.6.2010: " קיבוץ נדבות".  ומתחת לכותרת: " מי אחראי לכך שבני הדור המייסדים בקיבוצים שעברו הפרטה הגיעו למצב המשפיל של קשישים המתחננים לתוספת תשלום על פנסיה זעומה או לעזרה בתיקון גג דולף בחורף? אז שהו, שזה מסובך….".

המאמר:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1174712.html

אני לא יליד קבוץ ואינני יכול להגיד דבר וחצי דבר על איך זה לגדול בקבוץ "ההוא", הקבוץ המיתולוגי לפני עידן ההפרטה, בבית הילדים וכל סממני התקופה היא. אך זה לא אומר שאין מקום חשוב בליבי ל"קבוץ", כל מה שהוא סמל ועשה בחיי. כילד שגדל במשפחה חצי- ישראלית בארה"ב, משפחה ציונית שבה התחנכתי על ברכי היהדות ושיבת ציון, משפחה שבסופו של דבר כן ארזה את המזוודות וחזרה לארץ (אמנם אחרי 23 שנים), הקבוץ תמיד סימל אצלי את "ישראל במיטבה". כמובן, "הקבוץ" שאני חוויתי לתקופה של חצי שנה בגיל 17, לא היה ממש הקבוץ ה"אמיתי", אלא רעיון שאצלי היה גדול- מימדים. היה משהו אצלו ש"הדליק" אותי. אולי הפילוסופיה של א.ד. גורדון והקשר לאהבת האדמה, אולי הניגוד הגדול עם החיים שלי כילד פרבר- עירוני ברובע קווינס, ניו-יורק.  האמת היא שה"קבוץ" היה תמיד  דבר חצי-מיתולוגי לאלפי יהודים ולא-יהודים בכל העולם, ללא קשר אם, כמה ועד כמה באמת חיו בו במציאות.  מה שלא נגיד, התקופה שעשיתי בקבוץ שדה אליהו בגיל 17 השפיע עלי רבות.  כל –כך רבות שבסוף הלכתי ללמוד חקלאות במדבר אריזונה על מנת לחזור לארץ במטרה ל"ייבש ביצות" (קצת שכחתי אז שהביצות כבר ייובשו וזה לא היה רעיון כל-כך טוב גם ככה…). זה סיפור ארוך, כי  למרות שלימודי החקלאות מאוד לא התאימו לי , הם עשו הבדל בחיי  עם השלכות לשנים רבות (למרות שלא למדתי הרבה….).

בן- גוריון פעם כינה את הקבוץ ה"אוורסט שלנו". כך שאני לא היחיד שמזדעזע מהבלון הזה שהתנפץ שקוראים לו ה"קבוץ". הכתבה ב"הארץ" שסיפר על מצבם העגום של אלפי חברי הקבוץ הקשישים הנשארים ללא פנסיה עם הצורך להילחם על הדברים הכי בסיסיים בחיים, פשוט זעזע אותי. וילדיהם של אותם קשישים?  בגדול, לא תמיד  ממש אמפאטיים,  מסופר שהם  בעצמם כבר "הסתדרו" תחת "תכנית ההפרטה" של המשק. אולי מהנכדים יש יחס יותר חם, אם לא מעשי במיוחד, אך המסר ברור: האידיאליסטים של אז הם הקשישים המסכנים והפראיירים של היום.

מזכיר התנועה הקבוצית, זאב שור, מצוטט בכתבה: " אני מסכים שהסכום של 2760 שקל לפנסיונר הוא איום ונורא. זה לא בגלל שחשבנו שזה סכום נכון- זה מה שהיה אפשרי".

כואב הלב כשאני חושב שהאנשים האלה- ה"קשישים"- הם  הם אלה שבנו את הקבוצים, ובמידה לא קטנה גם את המדינה הצעירה, לחמו במלחמה אחרי במלחמה ביחידות "הכי הכי", חיו בצניעות מדהימה שנים רבות על מנת לקדם ולקיים רעיון שהתמסרו לו, ולא רק בשביל עצמם . אנשים שאחוז גדול במיוחד מהם עברו וברחו מהשואה, אותם אנשים שאיבדו את יקיריהם ואת ילדותם תחת היטלר. כואב הלב, פשוט כואב הלב על מה שקרה לקבוץ שלנו.

יש אמרה שאומרת

"Any society, any nation, is judged on the basis of how it treats its weakest members ".

ממש כואב הלב.

מודעות פרסומת