השבוע הנחתי תרגיל יצוא דופן בקבוצת המאסטרמיינד הוותיקה למנהלים ובעלי עסקים:" שיחה עם עצמך בגיל 95". היה פשוט מרגש לראות את הפרצופים של 15 המשתתפים: בהתחלה זיהיתי בלבול, היסוס, ואפילו הייתי אומר קצת כעס. נדמה היה לי שפרצוף אחד או שניים בקרב הקבוצה "אומר" משהו בסגנון, "עכשיו באמת הגזמת, דוניץ….מה זה הדבר הזה בכלל? כבד…קשה….פרטי…".

וכעבור כ- 5 דקות הכל התחיל תזרום. זה היה אחד התרגילים המרתקים שלנו בקבוצה שעושה תרגילים מרתקים כבר למעלה מ 4 שנים….

במה מדובר בעצם?

חברי המאסטרמיינד הוותיקים יודעים שבמסגרת המפגשים החודשיים שלנו יש כל מיני תרגילים על ציר הזמן: לפעמים נדרש מאיתנו לדבר מהראש, לפעמים מהלב, ולפעמים גם וגם. על התרגיל למדתי לראשונה מחומריו הרבים והיפים של המאמן המפורסם האמריקאי, מרשל גולדסמיט, הנחשב בין המאמנים הבכירים למנהלים בכירים בארה"ב. והתרגיל הולך כך:

דמיין\ני את עצמך בגיל 95, "בא\ה בימים" אך עדיין בעל\ת יכולת לשקול, לשתף,ולייעץ….למי בדיוק? לעצמך כמובן! דמיין\ני שיחה כזאת "בינך ובינך", כאשר אתה\את בגיל 95 משוחח\ת איתך בדיוק כמו שאתה\את היום….מה יהיה בשיחה הזאת? על מה תדברו? אילו עצות "בדיעבד" תקבל\י מאותו\ה קשיש\ה בין ה 95?…."??

תרגיל זה, שהוא לגמרי "מחוץ לקופסה", הזמין את החברים ללכת "פנימה" להתבוננות שלגמרי "הם עם עצמם".אך כשהנושא נלקח מרשות היחד ומופקד ברשות הרבים של המאסטרמיינד פתאום הכל נראה אחרת! האדם נדרש לחשוב מה באמת חשוב לו, להקדיש תשומת-לב למה שקורה עכשיו בראי הווירטואלי של "מה יהיה בסוף". ובין ה"עכשיו" וה"סוף" יש את ההתבוננות, ההגדרה, הבחירה וההתכוונות.

תרגיל יפהפה, חבל שלא עושים אותו יותר בחיים שלנו, הרי אנו תמיד ממוקדי מטרה לאן- שהו, אז למה לא להסתכל קודם בסוף ורק אחרי זה בהתחלה?

ציטוט נהדר של פרופסור סטיבן קובי:

Most people struggle with life balance simply because they haven't paid the price to decide what is really important to them
(Stephen Covey)

מודעות פרסומת