כובעים רבים למאמן

אני  חושב שהייתי משתעמם די מהר אילו עבודתי כמאמן היתה מתחילה לחזור על עצמה כמו איזושהי template. מזל שלי הוא שהאימון הוא מקצוע שבראש ובראשונה מכבד את הייחודיות של המתאמן ומוקיר אותו על כך. ושם מתחילים- "אתה\את בסדר גמור, והרבה יותר מזה…ביחד נמנף את החוזקות, את הרצונות ונבנה דרך, חזון, תכנית אסטרטגיה על מנת לנצח…". עבודתו של מאמן דורשת ורסטיליות וגמישות רבה, והיא דורשת מאיתנו לחבוש כובעים רבים:

• בשאלות- רגע אחד מאתגר, רקע שני "פרקליט של השטן", רגע שלישי מדרבן. רגע אחד מעודד ותומך, רגע שני משקף ומתעקש. שואל שאלות שאף אחד לא ישאל,  שאף אחד אחר לא יחשוב לשאול ואולי גם לא נעים לו לשאול. תמיד, תמיד מתוך אכפתיות, מתוך התחברות לעולמו של המתאמן.
• בהקשבה- ללא שיפוט, נקי, קולט, שומע מה שיש לא מה "צריך להיות".
• ממקד מתוך כל הרעש….לפעמים בלייזר ולפעמים בשאלות חיתוך. מגביל בזמן על מנת "להוציא מהלופים" הרגילים שהמתאמן לא תמיד מודע להם.
• ולעיתים, בדיוק הפוך: "זורק" את השיחה לכוון רחוק מחוץ לקופסה, על מנת להזמין חשיבה אחרת, לדרבן את ניצוץ היצירתיות. עם מבט של ציפור ,לפעמים אי-שם לעבר החזון, ולפעמים ממש פה מתחת לפנס.
• דורש מחויבות ומתעקש עליה.
• חוגג ניצחונות, מנחם לאחר כישלונות…שם בכדי להאיר את הדרך להתרומם שוב…ולפי הפתגם היפני: "הפילו אותך 7 פעמים ותקום 8 פעמים." לפעמים מתלהב מתוך אנרגית הניצחון של המתאמן, ולפעמים אף מזיל דמעה שהמתאמן פוגש בגורל קשה בחייו ובדרכו.

ובמילה אחת, המאמן "שם". ובשתי מילים, "רק שם". עם המתאמן, שותף, נותן כתף, מחזיק את לפיד החזון ביחד עם המתאמן. ביחד…זכות גדולה להיות מאמן לכל כך הרבה ולכל-כך שונה. כל אחד עולם ומלואו. זכות גדולה…