man fishing מזה מספר חדשים שגיליתי את האושר בהליכה ספורטיבית על חוף היום ב 6:30 בבוקר. החוויה ממלאת את כולי בהשראה; אויר הצח וה"מלוח", הקצב מרענן של רשרוש הגלים, נופי בראשית גם במרכז הארץ עם שעות הראשונות של היום. התחושה האין-סופית של עוד התחלה…
אך לא ציפיתי לתופעת הדייגים על החוף שהיא בלתי-נפרדת מהחוייה. אני שואל בתדהמה, מה עושים עשרות גברים (לעיתים רחוקות רואים גם אישה פה ושם), העומדים עם חכה ביד מול הים הגדול במשך שעות לא מעטות? הם לרוב גברים מעל גיל 40, ועם אחוז ניכר לקראת גיל העמידה ++. אך, תתפלאו, יש גם צעירים. כן, הרבה יוצאי ברית המועצות לשעבר, אבל לא רק. והם כולם שם, לרוב לא בדיוק נראים כמו ארנסט המינגווי, כולם באותו פורמט: לבד, עם כסא הדייגים, אולי בקבוק מים. כולם עם פרצופים המראים על חשיבה עמוקה, מין תכנון אסטרטגי כזה, עם החכה הגדולה המזדקפת מול היום. רחוקים מלהיות בשאנטי של המדיטציה, היוגה והטאי צ'י, אבל מה ההבדל בעצם?
כי דבר אחד אני יכול להגיד בבירור, לאחר שעברתי לידם עשרות פעמים בהליכתי על חוף הים- אף פעם לא ראיתי ולו דג אחד שנתפס בחכה! הייתכן? האם הם סתם עומדים שם מול הים, בפוזה גברית מאצ'ו, ואין אפילו דג אחד באמתחתם?…מדהים בעיני…
אולי, אני אומר לעצמי, שזה רק עוד סוג של מדיטציה, עוד סוג של פינה שקטה בעולם המרעיש מדי. יכול להיות שכולנו צריכים את הפינה השקטה, חלקת האלוהים שלו. אחד מניח תפילין, השני הולך על חוף הים. כאשר אחד יושב (או מנסה לשבת) בישיבת לוטוס על הכרית, השני עומד עם חכה, עומד ויושב, עומד ויושב, עד שהוא הולך הביתה.
אולי מה שקדוש פה זה לא מה שאתה עושה, ואם ולמי אתה מתפלל, אלא עצם העובדה שאתה עושה את זה. שאתה מוצא את הפינה השקטה מבפנים. והנה, אולי עוד פרוש ל"מבדיל בין קודש לחול"….?

מודעות פרסומת